א. אע"פ שאביהן חמור. רש"י מפרש כאן כמסקנה בשתי נקודות, דהכוונה דאבי שתיהן חמור והקמ"ל דל"א אתי צד חמור וכו', (בדרך אגב, האם זה קשור לשיטת רבי יהודה בכמה מקומות בענין צד חמור האם פריך?...), והשני דרק ספוקי מספקא ליה. ובשתיהן יבוא משא ומתן לפנינו עד למסק' זו.

ב. למאי נפקא מינה. היה יכול לומר נפ"מ אי רק אסור מספק או מלקין על זה. אבל מחפש נפ"מ במובן של ציור שבו יתפוס הנפ"מ. ומה שאמר עם האם, א"צ לפנים דהכוונה עם מין האם, ואם לאו דוקא.

ג. מהו דתימא אתי צד סוס וכו' קמ"ל ועיין היטב לשונו הזהב של רש"י. ועל פי הדברים האלו הקשה התשב"ץ מובא בהקדמת השב שמעתתא מדוע חצי עבד חצי בן חורין אסור בחציה שפחה וחציה ב"ח מהאי טעמא דאתי צד עבדות וכו', ומאי שנא מפרד ופרדה דל"א אתי צד חמור וכו'.

ועי"ש בשם חכמי המחקר דיש תערובת שכונית (בלשונינו תערובת. שהמינים רק מעורבים אבל אינם מתמזגים לחטיבה אחת, וכגון גרגירי הסוכר והקפה בכוס יבישה) ויש תערובת מזגית (בלשונינו תרכובת, בהם הצדדים מתמזגים לישות חדשה, כגון הגרגירים הנ"ל לאחר נתינת המים בהם).

ועל כן חמור וסוס שזה מציאות טבעית, הפרד ממוזג משניהם ואין מזכירין כאן צדדים אלא מינא באפי נפשיה הוא. אבל עבדות וחירות אלו הן הלכות, כלומר איש זה יש בו דיני עבדות לצד דיני חירות, והלכות אינן מתרכבות ומתמזגות, אלא לעולם נשארים בשכינותם, ושפיר יש בהם משום אתי צד עבדות וכו'.

ובדרך אגב ישנה דעה בתוספתא דכלאים (לא מובאת כאן) של אסי הבבלי שאומר שאסור לרכוב על פרדה יחידה משום דמשתמש בצד חמור וסוס יחדיו. אמרו לו והלא מקרא מלא דיבר הכתוב (דוד בקשר להמלכת שלמה) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי.

ד. (עט:) וסימנין דאורייתא. קצ"ב הדמיון לסימני אבידה. שם הנידון הוא האם ניתן להכריע שהחפץ שלי רק משום הסימן שיש בו, וכעין זה להכריע שזה הגט שהביא השליח על ידי נקב בצד אות פלוני. אבל כאן הרי זו הגדרת המין, אין זה בדיוק "סימן", אלא כך בידינו שהנולדים מחמורה אודנייהו רברבן וגנובתייהו זוטרן. וכשאנו רואים זאת הרי אנו רואים בעינינו בן חמורה. ויל"ע.

ה. אמר ר' חסדא איזהו כוי וכו'. וברש"י לאפוקי בריה בפני עצמה. לכ' בא רש"י לומר איך דנים בדברי ר' חסדא אי קאמר תייש וצביה או להיפך והרי דבריו מבוארים. ועל זה פי' דר"ח רק בא לומר דלא מיירי במין מסיים הנקרא כוי, אלא בכלאים של מיני העיזים והצבי זה בזה, ולא נתכוון בדקדוק דוקא שאביו תייש ואמו צבייה. וממילא אתי שפיר דהגמרא דנה בכוונתו המדוייקת.