א. (פג:) בקדשי מזבח הכי נמי. ברש"י כגון חטאת העוף. והיינו דהוי ראויה לכהנים כמ"ש בסמוך. ולפ"ז מצי לאוקמי למתני' לא רק בקדשי בדק הבית ואז צ"ל רבי אליבא דתנאי, אלא יש להעמיד בעולת העוף וסגי כר"ש דאינה ראויה ולכ"ע היו בכלל העמדה והערכה. וכנראה הוי דוחק להש"ס להעמיד מתני' דאבל לא במוקדשין רק בעולת העוף.

ב. (פד.) וליפרקינהו . יש לעיין דלכ' בשעת שחיטה היה אינה ראויה, והפדיון מתיר רק מכאן ולהבא, ומדוע זה מחייב כיסוי. ואמנם כשפודה הרי על כרחך מותר באכילה מכח השחיטה ההיא. ושחיטה מתרת רק בשעתה. ועל כרחך זה כעין למפרע, כלומר השחיטה יש לה כח להתיר, אלא כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה, אבל ברגע שנפדה הרי השחיטה היא המתרת ומתברר שהיתה ראויה ומחייבת כיסוי. ודוק.

ג. שפיכה גרירה וכיסוי. בתוס' תמהו מדם הניתז. לכ' רש"י שם פי' דהקושיא רק מסכין, דניתז מצי לכסותו בכל מקום שהוא. כנראה דלא משמע לפרש ניתז לא למקום עפר. ובפשטות באמת התוס' מק' מסכין, ונקטו תחילת הלשון. וא"כ היו יכולים ליישב בפשטות דסכין מצי לכסותו עם הסכין, ומדוע הוצרכו ליישב אם לא הי ניתז וכו'. ושמעתי די"ל דלא סגי בלא גרירה, דהרי הדם מצד אחד דבוק לסכין וכשמכסה ע"כ יחסר עפר או מלמטה או מלמעלה.

ד. זוחלין ומכונסין, יל"ע אי אחד יותר פשיטא מחבירו. קצת נראה מתחילת רש"י דזוחלין עדיפי דיש להם כח להתיר שאובין. אבל אח"כ כתב לשון אפילו על שניהם, משמע דצריכי.

ה. ציד מ"מ. קצ"ב דמתיבת ציד ילפינן דא"צ ניצוד. ואפשר דגם אווזין הן ניצודין כל הזמן בביתו וגם זה נקרא "ציד" אע"פ שאין כעת פעולת צידה. ויל"ע.