א. מחרוזת המימרות - דרשא ראשונה היא משום עפר כיסוי. ואגבה הביא דרשא נוספת של בשכר שאמר. וגזל הנאכל הוא באותו ענין דאם אקח. ודרשא דלא מרובכם היא איידי עפר ואפר הנזכר בה. ואגבה גדול שנאמר במשה משום עפר ואפר, ואגבה העולם מתקיים בשביל משה ואהרן דקאי על ונחנו מה, ואגבה עוד שני העולם מתקיים (בולם וכמי שאינו), ואגב בולם פיו אייתי אומנותו כאלם, ואז חוזר להלכות כיסוי. וייתכן דעפר עיר הנדחת קשור לענין, דאמרינן במימרא ראשונה דכיסוי אינו הנאה, ולזה הביא דמצד שעשה מצוה ג"כ לאו ליהנות ניתנו.

ב. מחוט ועד שרוך. פירש"י שלא רצה ליהנות מן הגזל. רש:י נטלו מן הסוגיא בסמוך דגזל הנאכל. ולכ' צ"ב מאי גזל יש בזה. ואולי מלך סדום גוזלו מנתיניו, או משום דלא נותן לו בלב שלם.

הרעק"א מציין לרש"י עה"ת, עי"ש דזכו לטלית בזכות שם שכיסה, והמזרחי מק' מכאן שזכו בגלל אברהם, ומיישב בזכות שם זכו ללבן ובזכות אברהם "לחוט של תכלת".

ג. תכלת דומה לים. בדרך כלל זה מהכיוון שלנו שכך מקיימים וראיתם וזכרתם, וכאן פירש"י השכר שהוא מצד הקב"ה דרואה כסא ונזכר מהמצוה שלנו, ובזכרון זה נפעלים עבורינו כל הישועות והנחמות. יה"ר שיעלה זכרוננו לפניו לטובה ביום השופר הבעל"ט.
ואגב כבר העירו דאדם שיביט בים במשך שעות, ייזכר אולי מאבטיח ושתיה קרה ומשחקים או משהו דומה, ולא ראינו שזה יעוררו לזכור כסא הכבוד. ונאמרו בזה כמה הבנות, מהן שכח מצות התכלת הוא הגורם לתהליך ההתעוררות. ואם יקח בד בצבע התכלת הזה ויתלנו נגד עיניו ג"כ לא יפעל בו כלום.

ד. גזל הנאכל. הכוונה שאכלו הנערים שלא לדעתו של אברהם, וברצותו שלא יאכלו, ואם אכלו היה רוצה להשיב, ומ"מ הסכים לקבל זאת מיד מלך סדום לפי שכבר נאכל.

ה. בשולי הסוגיא. יש הנוהגין באמירת הפיוט ברוך קל עליון, שלא לומר והוא ידרוש לציון עיר הנידחה, אע"פ שזה מיוסד על פסוק נדחה היא, מ"מ זה מזכיר עיר הנדחת בעבודה זרה שנגזר דין יושביה לכליה, ומשנים הביטוי הזה, כגון עיר המשובחה, או עיר הנאנחה