א. שני גידין. כלומר דאסור מדרבנן. ויכולים לעקור בשב ואל תעשה, אל תאכל את הגיד החיצון מהקדשים. וחיוב השריפה הוא כבר ממילא מן התורה לאחר שנעשה נותר. ולעיל הוא חידוש יותר גדול שמשום מנהג עוקר הלכה נמנע מלאכול את שומן הגיד.

מענין שארבעת המהלכים בסוגיא מדוע הגיד בא לידי נותר הן; א. ספק בהלכה. ב. ספק במציאות. ג. מנהג. ד. איסור דרבנן.

(ולפינתו של המכריע. זה הדף של א' דסליחות, ובתחילתו "ישראל קדושים" ביטוי נדיר שממנו המקור להכרזת השמש הידועה להשכים לסליחות).

ב. וטעמא מאי. קצת נראה ברש"י לעיל (עמ' ב' ד"ה דעת תורה וד"ה דעת נוטה) דהלומד מהירך הוי הכרעה דדעת תורה, והלומד מבהיאבקו הוא רק דעת נוטה. ויל"ע.

ג. מכאן לת"ח שלא ייצא יחידי בלילה. ברש"י שיעקב ניזוק. אמנם לכ' הוא מעשה לסתור שהרי יעקב לא הקפיד על כך. וי"ל דזה מתאים עם הקודם, שאין זה איסור אלא עצה טובה שלא יסתכן, ויעקב ידע שמסתכן, ובכל זאת יצא יחידי, ומזה הוציאו מקודם דהיה ממונו חביב עליו מגופו.

ובעמ' ב' גבי בועז, נראה ברש"י (והוא ע"פ סוגיא בברכות) דיש גם ענין דחשדא לא רק סכנתא. ומה שהכריחו לרש"י להוסיף זאת גבי בועז, הוא משום דמצד סכנה הוי טפי סכנה לישאר ללון לבדו בגורן מאשר לשוב לביתו בלילה.