א. לפסקי רש"י. בתחילת העמוד מכריע להקל כמנהג אשכנז בחלב שתחת הקרום העבה שתחת בשר הכסלים. וגם מכריע להחמיר בלובן כוליא.

ב. חלב שעל המסס וכו' וזהו חלב שעל הקרב, עיין רש"י. וכוונתו דאין כוונת הגמרא לומר דזהו עיקרו, דאדרבא לכאורה הוא אינו על הקרב ממש וגם אינו תותב קרום ונקלף, אלא דבאו לומר דאסור מכלל חלב שעל הקרב, וטעמא לפי שהוא דבוק בו. ודוק. וכך בדיוק הפירוש גם בסמוך בתרבא קליבוסתא דדבוק בחלב שעל הכסלים ולכן הוא נכלל באיסורו.

ג. וזהו חלב שעל הדקין. ברש"י כתב דפליגי בזה רי"ש ור"י. ובגליון הש"ס תמה דהא רש"י מפרש שם דבזה מודו כו"ע ופליגי רק בחלב שעל הקיבה עי"ש. אמנם נראה דלרש"י הוי קשיא בשלמא לעיל חלב שעל הקרב ועל הכסלים, מתייחס לקרא, אבל דקין ליתיה בקראי, ולמה כוונתו באומרו וזהו חלב שעל הדקין. ופירש"י דכוונתו לברייתא הידועה דפליגי בה רי"ש ור"ע. אבל לא דבזה פליגי, אלא דבפלוגתתם נזכר.

ד. אי תניא תניא. ולפי זה ע"כ רב דקאמר דמותר היינו מן התורה, אבל מודה דמדרבנן אסור, וכעי"ז היה לנו לעיל צב: גבי שומן הגיד.

ה. ביעי חשילתא ברש"י מעורין בגופו. לכ' צריך להגיה מעוכין, כמו ברבינו גרשום.

ו. טבח שנמצא חלב אחריו, להלקותו. לכ' האי מלקות הן מכת מרדות, דלא מצינו לו מלקות מן התורה, דמשום לפני עיור לא מלקינן.

ז. בסוגיא דנאמנות הטבחים. יש הבדל גדול בין תרי הלישני, לל"ק אליבא דר"מ כל היכא דיש טירחא אין הטבח נאמן. רק בזמן שחזרו לפסוק כר"י ליכא טירחא. לל"ב אליבא דחכמים טירחא אינה סיבה לאי נאמנות, רק היכא דיש סיבה כגון דהטבחים זכורים שהיו נוהגים להקל וסומכים על זה. ודוק.