א.קילחי דליפתא שרי. לא נתבאר אי שרי לגמרי או דצריך לגרור כמו בקישות. קצת משמע מרש"י דאין צריך, דבקישות כתב דממפני מתיקותה השמנונית צפה, ובליפתא כתב דאין הטעם ניכר בו. ויתכן דנפ"מ דאי פתך ביה קישות לפני חיתוך הסילקא לא יועיל. ודוק.

ב. האי איתיא לאיסוריה בעיניה. רש"י פירש דכותח ישנו בעין וזו סיבה לאסור. אילו לא היה מדובר על חומץ היה מקום לפרש להיפך דכותח אינו ניכר אבל חומץ ניכר ויוציאוהו טרם ימלחו. אבל כנראה דחומץ נוזלי ל"ש לפרש כן. (אגב הביטוי לכי תיכול עליה כורא דמילחא. ישנה אימרה מעניינת שאדם מתארס עם אשה אחת, הוא נישא לאחרת, ועדיין אינו מכירה היטב עד שיאכלו שק מלח יחד).

ג. נאכל מחמת מלחו. עי' תוס' שהרב יעקב ישראל (אומרים שזה בעל התוס' היחיד בעל שתי שמות) התיר גיגית בשר שנמלחה עם חתיכת נבילה, ומאריך בזה. ולכ' פלא עצום דהיינו ממש העובדה דרמי בר רחל בעמוד ב' והתוס' לא הביאו מזה כלל. אמנם לפניו הגירסה טריפה, וכן העתיקו התוס' צט: אבל לכאורה אין נפ"מ בין נבילה לטריפה, וא"כ היה לתוס' לפרש זאת. (רש"י שם מעתיק נבילה).

ד. בר גוזלא דנפל. לכאורה היה חי. (ויל"ע אי צלי דלהלן דבעי קליפה ובפילי כולו אסור, הוא דוקא צלי או ה"ה מבושל. וגם יל"ע אי מתובל שנזכר קאי על צלי או על מבושל).