א. אמר רבא בדיק לן רב יוסף. הב"ח מגיה רבה. והיינו כתוס' בסוף העמוד ולגירסת רש"י בר"ה, אבל לדברי רש"י בסוגיין להלן אדרבא הגירסה רבא בדוקא שהוא היה כהן. ולכן ייפלא על הב"ח שהגיה גם ברש"י.

ב. חבובי או זלזול. צ"ל שלא היה כאן נידון של גזל, שהבעלים לא איכפת להו למי יתנום, וכל הנידון רק אי הוי זלזול.

ג. ויטו אחרי הבצע. ייתכן דכוונתם היתה לחיבוב כאביי בתחילה, ועכ"פ כל חטאם הוא זלזול, ואעפ"כ קרא לזה בצע משום דירד הכתוב לסוף דעתם שאם לא היה כאן אהבת בצע לא היו באים לידי טעות זו. ולכאורה כעין זה יש לומר להלן בעובדא דרבא דאקרו עליו שר בשירים על לב רע, אע"פ דטעה בהבנת כוונת ר' יוסף ומה חטאו, אלא לפי דרגתו היה לו רצון לאכילת לישנא שגרם לו לטעות בהלכה. ובפרט צ"ל כן לפי רש"י שהיה נזוף משום האי מעשה.

ד. מישקל נמי לא שקילנא. מסתמא אין הכוונה שבאו אליו כשהוא לבדו ונתנו לו וסירב לקחת, דזה לא קשור לענין הצנועין, אלא עמד במקום שחילקו לכמה כהנים ולא הושיט ידו ליקח.

ה. מעלי יומא דכיפורי. התוס' הביאו שהיה יו"ט. ואף דמצינו כן רק בגליל, מ"מ בכל מקום היה קצת יו"ט. וצ"ב מה כוונת התוס' שהיו הכהנים מתאספים, האם הכוונה כדי לקבל ובכל זאת היה אביי בתוך הבאים כדי לאחזוקי נפשיה, או דנתאספו מאיזה טעם אחר.

ו. כלפי רבא. ואקריוהו לרב ספרא דוקא משום דרק הוא שהיה שם עמו יוכל להבין הכוונה ולמסור לרבא.

ז. כן נותן לכסיל כבוד. ראה במסוה"ש שנחסרו כאן שתי שורות מפני טעות הדומות (מכבוד עד כבוד), ומי שלא ישלימם לא יוכל לחגוג סיום.