ז.
גמל בן פרה – לשיטת חכמים כנ"ל בכל אופן טהור.
ר"א ור"י עומדים בשיטת ר' שמעון דגמל גמור טמא,
ואם גם עיבורו מטהור (כלומר אביו שור) וגם מקצת סימניו כאמו, טהור לכו"ע.
(לר"ש עצמו בעי ראשו ורובו, וכן דברי ר"א בסמוך אינו לר"ש עצמו אלא רק בשיטתו).
עיבורו מטמא (ראה להלן) ומקצת סימניו כאמו – (בשיטת ר"ש) לר' יהושע טמא ולר' אליעזר טהור.
פרה אינה מתעברת מגמל, רק מקלוט בן פרה (אף לר"ש דדינו כגמל). והיינו עיבורו מטמא הנ"ל.
(ולד טריפה ואביו תם – לר"א לא יקרב לר"י יקרב).
מי רגלים דסוסים וגמלים – ללישנא קמא מותרין, ללישנא בתרא אסר רב ששת.
מי רגלים של חמור – אסור לב' הלשונות.
ז:
דבש דבורים – מותר (איכא למ"ד מסברא דאין ממצות מגופן ולר' יעקב ור' ששת בל"ב מקרא).
דבש גזין וצירעין – לברייתא א' מותר, לר' יעקב אסור.
בלא מחשבה - דבש דבורים הוי אוכל אף בכוורת. דבש גזין וצירעין אף למ"ד מותר בעי מחשבה.
ביצי זכר שנתלשו – אסורין משום אבר מן החי. זרע איל, מותר. חלי דיחמורתא, מותרין.
עור הבא כנגד פניו של חמור - מותר, פירשא בעלמא.
(וצ"ב מאי שנא ממי רגלים דסוסים וגמלים וחמורים ללישנא בתרא דר' ששת)
עור הבא כנגד פניו של אדם – אין מטמא אף אם האם והעובר מתים, דהוי פירשא.
דג טמא שלא ראינו שבלע ומצאנו בו דג טהור – י"א דטמא שמא השריצו ולר' אשי טהור.
ראינו שבלע, ומוצאים אותו בבית הרעי או בית הבליעה או שלם, מותר. (לכאורה יל"ע דבאופנים אלו יהיה שרי אף אי לא ראינו בולע).