ט.
פטר חמור – נפדה בשה כשבים או עיזים, אפילו נקיבה ואפילו קטן ובעל מום שערכו פחות מהחמור.

לאחר הפדיון – אין שום קדושה לא בו ולא בפדיונו, ואם מת הטלה, נהנין בו.

נתן טלה לכהן וחזר הכהן ונתנו או מכרו לישראל – חוזרין ופודין בו.

בשאר חפצים – אפשר לפדות אלא שאז רק בשוויו (להלן בעמ' ב').

פטר חמור קודם פדיון – למשנתינו (כר' יהודה) אסור בהנאה, לר' שמעון מותר.

לאחר עריפה – אסור בהנאה אף לר' שמעון (להלן עמ' ב').

במקרה של ספק – מפריש טלה לפדיון, ואין נותנו לכהן. (לר"ש א"צ להפריש. וראה תוס' בעמ' ב' שמשום ספק מצות העריפה א"צ להפריש, ולא נתבאר היטב הטעם).

חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים – נותן טלה אחד לכהן. (ואף אם בעינן כל הרחם כדי להקדיש, מין במינו אין חוצץ).
(למסקנה דין זה הוא כרבנן, ואפילו נראה לנו יוצאים יחד, וא"צ להפריש כלל טלה נוסף, אבל לר' יוסי הגלילי כשראינו נותן שנים, וכשלא ראינו שיוצאין שני ראשיהן כאחד, עי' תוס' דאת השני לא נותן).
זכר ונקיבה – מפריש טלה לעצמו.

שתי חמורותיו שלא ביכרו;
ילדו שני זכרים – נותן שני טלאים לכהן.
זכר ונקיבה או שני זכרים ונקיבה – נותן טלה א' לכהן (ומפריש עוד טלה לעצמו. רש"י ותוס').
שתי נקיבות וזכר או שני זכרים ושתי נקיבות – אין לכהן כלום (ומפריש טלה אחד במקרה הראשון ושנים בשני לעצמו).

שתי חמורותיו אחת ביכרה ואחת לא;
ילדו שני זכרים – נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקיבה – מפריש טלה אחד לעצמו.
(רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים – עי' יז. דלריה"ג שניהם לכהן כשראינו, ולרבנן רק אחד).

ט:
איסור הנאה קודם פדיון ועוד דינים כבר הובאו לעיל.

בכור אדם קודם פדיון – לכו"ע מותר בהנאה (ומכאן תמהו על הספורנו שכתב לאסור).
(מש"כ רש"י טעמא דשרי דלא אשכחן לאסור צ"ב דלהלן ילפינן ליה מקרא דשורך).

מעשר שני – נפדה רק בכסף צורה, ומקדשין בו אשה קודם פדיון.
המקדש בפטר חמור – מקודשת אף למאי דקי"ל דאסור בהנאה (דפודה בשה ומיקדשא בהפרש).
שביעית שנפדית – ראשון ואחרון אסור (פירש"י בזמן הביעור).

שותפות גוי בבכורה – לר"ש אין קדוש כלל ולר"י קדוש כנ"ל ב. אבל מותר בגיזה ועבודה.

איסורי הנאה לגבי טומאת אוכלין – לת"ק מטמאין ולר"ש אין מטמאין (חוץ מבשר בחלב אף לאוסרין בהנאה מפני שהיה לו שעת הכושר וכדומה. לר"ש עצמו מותר בהנאה).

איסורי הנאה; ערלה, כלאי הכרם, שור הנסקל (אף אם נשחט לאחר גמ"ד), עגלה ערופה מירידתה לנחל (אף נשחטה), ציפורי מצורע, פטר חמור (לאחר עריפה או שחיטה ולר"י אף קודם), בשר שנתבשל בחלב (ודלא כר"ש שמתיר בהנאה).
שור הנסקל שנסקל ועגלה ופטר חמור שנערפו - בלאו הכי מטמאין טומאת נבילות.

הדיון הנ"ל באלו לגבי טומאת אוכלין –
לפי' א' ברש"י כגון שנשחטו השור והעגלה, והחמור נשחט לעכו"ם ועדיין מפרכס.
לפי' ב' גם נסקל ונערפו נפ"מ בפחות מכזית שמצטרף לכביצה עם אוכלין אחרים. (ואע"פ שרש"י פירש זאת להדיא רק בחמור, לכ' ה"ה בשור ועגלה).

טומאת אוכלין – שאם נגע בהן שרץ נטמאו וחוזרים מטמאים אחרים. (ולכן נפ"מ מכך שמטמאין אע"ג דבלאו הכי אסורין, לגבי לטמא אחרים. רש"י).