יב.
הפדיון – לא בעגל ולא בחיה (כגון צבי ואיל) ולא בשחוטה (אפילו שה) ולא בטריפה (הניכרת מחיים) ולא בכוי. בכלאים (מכשב ועז) – לת"ק אין פודין לר"א פודין. (וכבר תנן לעיל דגם גדול נקיבה ובע"מ).
והיינו שלא בשוויו. אבל בשוויו – אפילו בשלקי וכנ"ל.

נתן את הפט"ח עצמו לכהן – אין הכהן רשאי לקיימו אלא חייב לפדותו.

(הפסח – אינו בא עגל וחיה ושחוט וכלאים ובן פקועה ורק זכר תמים ובן שנתו).
בן פקועה – לר"מ טעון שחיטה וקי"ל דאין טעון שחיטה.
לפדות בבן פקועה – לר"מ פודין. לרבנן, למר זוטרא אין פודין לר' אשי פודין.

לפדות בנדמה – לר"א פודין. לרבנן בעיא דלא איפשטא. והיינו רחל שילדה כמין עז או להיפך.
(פרה שילדה כמין רחל או עז – אין פודין בו).
נדמה – פסול למזבח מה"ת ככלאים (ואפי' יש בו מקצת סימנין). ואין מתקדש בבכורה מה"ת (כל זמן שאין לו מקצת סימנין). וכן למעשר (לכ' אפי' יש בו מקצת סימנין, ולדינא יל"ע כיון דהוי רק דחיה).

לפדות בפסולי המוקדשין – אין פודין ואפילו לר"ש דפט"ח מותר בהנאה.

יב:
לפדות בבהמת שביעית – בפט"ח ודאי, אין פודין. פט"ח ספק פודין אפי' לר' יהודה.
בהמת שביעית – פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות.
עיסת שביעית – חייבת בחלה, והאוכל ממנה בלא חלה חייב מיתה.
(חלה טמאה – נשרפת. ומש"כ רש"י דהאוכלה במיתה צ"ע לרעק"א בגליונו).

ליתן פט"ח עצמו לכהן – אין ליתן אא"כ פודהו הכהן בפני הישראל. ואפילו אם הכהן אינו חשוד (שלא ראינוהו שעבד בפט"ח קודם פדיון).

(הפריש ה' סלעים לפדיון הבן ואבדו – חייב באחריותו. פדיון מע"ש שאבד – אין חייב באחריותו).
הפריש שה לפדיון ומת קודם נתינה לכהן – לר"א חייב באחריות ולרבנן פטור. וכן העידו ר"י ור"צ.
מת הפט"ח אחר הפרשת השה קודם נתינה – לר"א יקבר הפט"ח והשה לישראל, ולרבנן הפט"ח מותר בהנאה לישראל והשה לכהן.
בספק פט"ח – מודה ר"א דמפריש עליו שה כר"י, והוא שלו.
(יסוד שתי המחלוקות אחד הוא, דלר"א חל הפדיון רק בנתינה לכהן ולרבנן מיד בהפרשה. וקצת צ"ב מדוע בספק שאין נתינה מודה ר"א דחל בהפרשה).

אדם שמת - חייב קבורה. (לכ' מוכח דאינו מצד איסורי הנאה שבו כנקברין, דהא ס"ד דר"א מתיר בכור בהנאה ואעפ"כ מחייב קבורה כאדם).

הערכין – משלם כשעת הערך, אע"פ שבינתיים נשתנה ערך הנערך.
אין ערך לפחות מבן ל' יום. ומוסיפין עד עולם.
נזירות – אינה פחותה משלושים יום. ומוסיפין עד עולם.
זמן פדיון הבן – לאחר שלושים. פדה בתוך ל' שיחול מיד, אין חל. שיחול לאחר ל', לרב פדוי.
ואם לא פדה ביום ל' – פודה לעולם ואין נותן יותר.

זמן פדיון פט"ח – לר' נחמן מצוותו לאחר ל'. (ואז אם אין פודהו, עורפו). אבל פדאו תוך ל', פדוי.
לר' ששת המצוה מיד, אבל אין עובר עליו עד ל' יום. ואיתותב דאין דעה כזו.
לרבא, לר"א מצותו רק מיום ל' אפילו בדיעבר כבכור, ולרבנן מצותו מיד ועובר עליו מיד, ומיום ל' אם אין פודה ע"כ עורפו.
לא פדה הפט"ח בזמנו – פודה לעולם ואין צריך להוסיף.

יג.
לא רצה לפדותו – עורפו מאחוריו וקוברו. מצות פדייה קודמת למצות עריפה.
יעידה – מצותה קודמת למצות הפדייה באמה עבריה.
מצות היבום - מדינא קודמת למצות חליצה. ועכשיו חליצה קודמת (למשנתינו ויש חולקים).
פדיון בהמה (ברש"י טמאה ועי' ב"ח) מהקדש – גאולת האדון קודמת לכל אדם (מקרא או משום חומש).

*****


עלי ראשינו בהילו נרו - סליק פרק הלוקח עובר חמורו
ולומדי בכורות יזכו להארה, כשנגמר החמור מתחילה הפרה
בסיום קדושת חמורים לדמים, לקדושת הגוף יעלו תמימים