פרק הלוקח עובר פרתו

הלוקח עובר פרתו של גוי או המוכר לו – פטור מן הבכורה. (ואין רשאי למכור לו בהמה גסה).
המשתתף לו או המקבל ממנו או הנותן לו בקבלה – פטור מבכורה.
כהנים ולויים – חייבים בבכור טהורה (ופטורין רק מפדיון הבן ופטר חמור).

קנייני ישראל מישראל – לכו"ע במשיכה ולא בכסף (לר"ל מה"ת ולריו"ח מדרבנן).
קנייני ישראל מגוי או גוי מישראל (או גוי מגוי) – לר' אושעיא מעות ולא משיכה, לאמימר משיכה.
נתן מעות לגוי עבור בהמתו – לר' אושעיא קנה לגמרי וחייבת בבכורה, אע"פ שלא משך.
קיבל מעות מגוי עבור בהמתו – לר"א קנה הגוי לגמרי ופטורה מבכורה, אע"פ שלא משך.
(קרקע ועבד כנעני נקנין בכסף שטר וחזקה. עבד עברי נקנה במשיכה. ישראל נקנה לגוי בכסף).

יג:
גזל עכו"ם – י"א דמותר וי"א דאסור. הונאתו מותרת.
אמימר, אי סבר גזל עכו"ם מותר, ע"כ סבר כריו"ח שקנין ישראל במטלטלין מה"ת בכסף.
אונאה בהקדש – אין מחזיר.

הלוקח גרוטאות מגוי ומצא בהן עבודת כוכבים;
משך ללא מעות – לאמימר בפשטות קנה ואין יכול לחזור (ויל"ע מצד טעות).
לר' אושעיא לא חל ויכול לחזור. ואפי' קיבל כדיני ישראל, חוזר מצד טעות.
מעות ללא משך - לאמימר יכול לחזור. אא"כ קיבל כדיני ישראל.
לר' אושעיא חל, ויוליך הנאה לים המלח. (ויל"ע משום טעות. ויתכן דזה תלוי באביי ורבא, עיין היטב).
ואם קיבל כדיני ישראל וגם משך – קנה ואין חוזר משום טעות (לאביי מדינא ולרבא מתקנתא).
אם לא נתן ולא משך – לכו"ע אין קונה. ולרבינא אין בזה משום מחוסרי אמנה עם גוי, אף למ"ד דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה.

יד.
קדשים שקדם מום קבוע להקדשן; (היינו קדושת דמים למזבח)
בבכורה ובמתנות - קודם פדיון, פטורין. לאחר פדיון, חייבין.
בגיזה ועבודה – לא נפדו, אסורין מדרבנן (גזירה אטו קדושת הגוף למזבח). נפדו, חייבין.
(קדשי בדק הבית – אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן. מימרא דר"א שאינה מוכחת ממשנתינו).
חלבן – קודם פדיון, אסור. לאחר פדיון, מותר.
ולדן – נולד קודם פדיון, אין קרב, ואסור בהנאה קודם פדיון. ונפדין תמימין.
נולד לאחר פדיון, מותר, אפילו נתעבר קודם פדיון.
השוחטן בחוץ – פטור מכרת, אפילו קודם פדיון, (ואפי' כגון דוקין שבעין לר"ע). (ועי' בעמ' ב' לגבי שחטן בבמה קטנה שעובר בלא תעשה).
תמורה – אין עושין, אפילו קודם פדיון (דילפינן מקרא דרע מעיקרו אין עושה תמורה).
אם מתו קודם פדיון – יפדו (אע"ג דלכלבים, ואף למ"ד דבעינן בקדשי מזבח העמדה והערכה). (וכל שכן דאם מתו לאחר פדיון, מותרין בהנאה לכלבים).
בכור ומעשר שנולדו במומן – קדושין כקדם הקדש למום דבסמוך.

הקדישן תמימים (או בעלי מום עובר) ונפל מום קבוע;
מבכורה ומתנות – פטורין אף לאחר פדיון. ליגזז וליעבד – אסורין אף לאחר פדיון.
ולדן – נתעבר קודם פדיון, אסור בהנאה, אף אם נולד לאחר פדיון. (נתעבר לאחר פדיון, מותר).
חלבן – אסור אף לאחר פדיון.
שוחטן בחוץ – מומים גדולים שעלו לא ירדו, פטור אפילו קודם פדיון (דאין מתקבל באהל מועד).
דוקין שבעין (דלר"ע אם עלו לא ירדו), קודם פדיון, חייב כרת.
תמורה – עושין, קודם פדיון.
מתו קודם פדיון – אין נפדין (בלא העמדה) ויקברו. (רש"י פי' משום העמדה. ועי' בגמ' מצד לכלבים, אף נפדו קודם שמתו).

יד:
הקדיש זכר לדמיו – קדוש קדושת הגוף.
זובח בעלת מום בבמה קטנה בשעת היתר במות – עובר בלא תעשה.
בכור בעל מום - אין קרב אע"ג דקדוש במומו. מעשר בעל מום – אין קרב אע"ג דמתקדש כך.
תמורת בעלת מום – אין קריבה, אע"ג דמתקדשת. ולד קדשים בע"מ – אין קרב אע"ג דמתקדש.

העמדה והערכה;
לר' שמעון קדשי מזבח היו בכלל, קדשי בדק הבית לא היו בכלל. לחכמים דר"ש, עי' להלן.
בע"מ מעיקרו – לר"ש (ורבנן) א"צ העמדה והערכה, לתנא דבי לוי צריך. ואפי' חיה או עוף.