כט.
הנוטל שכר לראות בכורות – אין שוחטין על פיו.
אם היה מומחה (וחסיד) כאילא ביבנה – מותר ליטול סכום קבוע בין נמצא תם ובין בעל מום קבוע.
(לאילא התירו להיות נוטל ד' איסרות לבהמה דקה וששה לגסה).
אם נטל פעם אחת ונמצא תם – שוב אינו רשאי ליטול בבדיקות הבאות.
(אבל לא חייבוהו לבדוק עוד כלל. לתי' א' בתוס').

הנוטל שכרו לדון – דיניו בטלין. להעיד – עדותו בטלה. להזות – מימיו מי מערה. אבל שכר מילוי, מותר. לקדש – אפרו אפר מקלה. אבל שכר הבאת האפר, מותר.
אם היה (רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש) כהן ונטמא בדרכו בלית ברירה – מותר לשלם לו דמי אוכל שתיה וסיכה (שמפסיד זולא דתרומה).
אם היה זקן – מרכיבו על החמור. ליטול שכר – מותר כפועל בטל של אותה מלאכה.
ללמד ולהורות – בחנם. לא מצא מי שילמדו חינם – מותר לשלם. למד בשכר – מלמד בחנם.

המקדש בשכר הבאת האפר ומילוי המים – מקודשת (אף אם הוא כהן, עי' רש"י ותוס').
בשכר הזאה וקידוש – אסור לקדש (ומשמע דאינה מקודשת).

להיטמא למת - אסור לכהן. בבית הפרס – מותר ליכנס על ידי ניפוח. בית הפרס שנידש – טהור.
הנכנס בבית הפרס ע"י ניפוח – אע"ג דמותר להיכנס, אסור בתרומה.
בשרצים ונבילות – מותר לכהן ליטמא. (הכהן הנ"ל שנטמא, היינו בבית הפרס או כגון שרצים).

כט:
החשוד על הבכורות – אין לוקחין ממנו בשר צבאים.
עורות – עבודין, מותר. זכרים שאין עבודין, אסור. נקיבות שאין עבודין, לת"ק אסור לר"א מותר.
צמר מלובן מצואתו – אין לוקחין ממנו, וכ"ש צואי. צמר טווי ונמטי – לוקחין, וכ"ש בגדים מטווי.

החשוד על השביעית – אין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק.
אבל לוקחים ממנו טווי (וכלול בזה אריג מטווי) ותיכי.

החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין – לר' יהודה אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח, לר"ש אין לוקחין כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות, כגון קרבי דגים (שמערבין בהם שמן זית). ופסק רבא כר"ש.
המוכר חלב אסור (דאטמא)בתורת חלב מותר (דכנתא) – אסור לקנות ממנו גם אגוזים (אם עי"ז משיג את החלב).