לט.

ומספקא לן אי מאכילין רק בסעודה ראשונה שבכל יום, או בכל סעודה.
אם מאכילין בכל סעודה, ע"כ אפשר גם לאחר אכילה.
אם מאכילין רק בסעודה ראשונה, יתכן דדוקא קודם אכילה.
קודם שתיה – ודאי מועיל. לאחר שתיה – ספק.
כשהוא מותר – ודאי מועיל. כשהוא קשור – ספק.
כשהוא עם חבירו – ודאי מועיל. כשהוא לבדו – ספק.
בשדה – ודאי מועיל בעיר – ספק. אם צריך שדה, עדיין יש להסתפק גינה הסמוכה לעיר.

בדיקת ג' פעמים הנ"ל – היינו משולשין.
לרש"י היום, ולסוף כו יום וחצי, ולסוף כו וחצי, ולסוף כז. ולתוס' בתחילת השמונים, באמצעם ובסופם.

נבדק ממים הקבועין ע"י אכילה ולא הבריא – מספקא לן אי הוי קבוע רק מכאן ולהבא או למפרע.
הפריש מעות לפדיונו וחילל מיד, ונהנה מהם קודם סיום הבדיקות – תלוי בספק הנ"ל אי מעל.
(ונפ"מ זו שייך רק בשאר קדשים שמנטפים מים. דבבכור ליכא פדיון).

עוד מומין (בחוטם ובפה) שנשחט עליהן;
חוטמו – שניקב, שנפגם, שנסדק.
ניקב – היינו במחיצות חיצונות שנראה בחוץ. ניקבה מחיצה הפנימית – אינו בגלוי ול"ה מום.
שפתו – שניקבה שנפגמה ושנסדקה. והיינו בחודה ולא ברחבה (פירש"י לתורא ברא).
חוטין החיצונות – שנפגמו או נגממו (וכ"ש נעקרו).
חוטין הפנימיות (היינו מהתיומת והיא בכלל) – נפגמו או נגממו, לא הוי מום לכו"ע.
נעקרו – למתני' הוי מום לשחוט את הבכור. לר' יהושע בן קפוצאי נפסלין למזבח אבל לא שוחטין.
לר' חנינא בן אנטיגנוס אין נפסלים כלל למזבח.

חסרון אבר פנימי (כגון ניטלה כוליא אחת) – אין שוחטין עליו בכור ולא פודים מוקדשים.
להיפסל למזבח – מספקא ליה לר' אחדבוי בר אמי.
לתי' א; (אין בעלת כוליא אחת מבריאתה) פליגי בזה ב' ברייתות.
לתי' ב; (יש בריה באחת) לכו"ע הוי חיסרון, ואם חסרה פסולה, ואם נבראה כך, כשירה.
(אע"פ שתי' זה נדחה היינו דאין לפרש הברייתא בחסרה אם שייך בריה משום דומיא דבעלת ג').
לתי' ג; לכו"ע חיסרון פסול. ואם באה לפנינו בעלת כוליא אחת - י"א דתולין שנבראה כך וכשירה, וי"א דאין בריה באחת וע"כ חסרה ופסולה.
לר' יוחנן; לכו"ע אין בריה באחת וחסרון פסולה, אבל רק נחסרה קודם שחיטה או קודם קבלה.
אם נחסרה לאחר קבלה אפילו קודם זריקה – כשירה.
בעלת ג' כליות – פסולה לכו"ע.

לט:

הצורם אוזן פר דקדשים בין שחיטה לקבלה – דמו פסול.
קרבן שצריך בן שנה – מונין לפי שעות מעת לעת. וצריך להיות בן שנה עד ההזאה.
קרבן שנאבד כל הבשר קודם זריקה – פסול לזריקה.
נשתייר כזית חלב או כזית בשר – לר' יהושע כשר.

מעוך וכתות ונתוק וכרות – פסול לקרבן.
לר' יהודה כולן אף בביצים וכ"ש בגיד. דהוי גלוי, אלו משום מיכווצן ואלו משום תליין.
לר"א בן יעקב כולן רק בגיד ולא בביצים. ול"ה גלוי משום דמעיקרא נמי זימנין מיכווצן ותליין.
לר' יוסי מעוך וכתות אף בביצים (דליתנהו לגמרי) נתוק וכרות רק בגיד (דבביצים הא איתנהו).

המשך המומין;
זובן (נרתיק של גיד) – שנפגם. ניטל לגמרי, ל"ה מום. זכרות עצמה שנפגמה – ל"ה מום.
עריה של נקבה – שנפגמה. (ושייכא רק בקדשים ולא בבכור).
זנב – שנפגם מהעצם. נפגם בין הפרקים – ל"ה מום. נחתך לגמרי – פסול אפי' בין הפרקים.
זנב שראשו מפציל עצם (לרש"י נקלף העור והבשר, לתוס' העצם מחולקת).
זנב – שיש אצבע בשר בין פרק לפרק. (אצבע, היינו גודל, א' מארבע מטפח).

חוטי תכלת – לב"ש ארבעה ולב"ה שלשה (ועיין תוס' דהיינו קודם כפילתן, ועי"ש עוד).
כמה תהא משולשת – לב"ש ד' אצבעות ולב"ה ג' (והיינו גודלין).
לרש"י היינו מקום הטלתן למעלה משפת הבגד, לתוס' ופ"ב ברש"י היינו הגדיל לבד הענף (ולפ"ז לב"ש ענף ח' אצבעות), לרש"י במנחות היינו ענף (ולפ"ז הגדיל לב"ש ב' אצבעות).