תנו רבנן: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו

אמר ר' ירמיה: הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא דמצוה דידיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דידיה עדיף:

שאלה שמטרידה את מנוחתי זה עידן ועידנים (ונדמה לי שכבר עלתה בפורום):

לפי פשט הברייתא:
לדעת ת"ק - הוא קודם - כנראה בגלל ש"מצוה דידיה עדיף".
לדעת רבי יהודה - בנו קודם - כי "בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו".
כך נראה הפשט כאשר קוראים את הברייתא,

אבל פתאום בא ר' ירמיה ומבאר אחרת לחלוטין את הברייתא ומעמיד אותה באוקימתא דחוקה ורחוקה.

השאלה שלי היא איך יש להתייחס לפשט הברייתא?
האם צריך להאמין וללמוד ולומר שר' ירמיה פירש את הפירוש הנכון והמקורי והבלעדי של הברייתא, או שמא ישנה אפשרות אחרת?

[אני מנצל את הדוגמא כאן, אך שאלתי תקפה לעשרות דוגמאות בש"ס]