מט.

הרשאה על מטלטלין – לנהרדעי (בל"ב) כתבינן רק בלא כפריה.
(ועי"ש בב"ק דלל"ק אף בלא כפריה לא כתבינן).

מת הבן (בכור ודאי) בתוך ל' יום – אע"פ שנתן לכהן, יחזיר. (ואף קים לן דכלו חדשיו. תוס').
מת לאחר ל' יום – אע"פ שלא נתן, יתן. (ומסתפקים התוס' אם יברך שהחיינו).
מת ביום ל' – לת"ק כיום שלפניו, ואע"פ שנתן יחזיר, לר"ע אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול.

במדבר נפדו בכורים רק מבן חדש ומעלה, דהיינו יום לא.
בערכין – שנת ששים כלמטה להחמיר, ושנת עשרים ושנת חמש כלמטה להקל, ויום ל אין נערך.
לענין אבילות – יום ל' כיום שלפניו, דאין מתאבלין עליו.
הלכה כדברי המיקל באבל.

מת האב בתוך ל – בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה.
מת לאחר ל – בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה.
(פירש"י יאמרו לו, היינו שכך אמר אביו בשעת מיתתו).
כהן שהביא ראיה שלא פדו אצלו - לאו כלום הוא, דשמא פדו אצל אחר.
הוא לפדות ובנו לפדות – עיין בעמוד ב.

הפודה את בנו בתוך ל' שיחול מעכשיו - אין בנו פדוי.
פודה בתוך ל שיחול לאחר ל ולא נתעכלו המעות – פדוי.
שיחול לאחר ל ונתעכלו המעות – לרב פדוי, לשמואל אין פדוי. והלכה כשמואל.
מקדש לאחר ל – מקודשת אף בנתעכלו המעות.


מט:

הוא לפדות ובנו לפדות;
יש רק חמש סלעים – הוא קודם לבנו.
חמש משועבדין וחמש בני חורין – לרבי יהודה פודה בנו בבן חורין וכהן טורף משועבדים עבור האב.
(ועיי' תוס' אריכות באופני דין זה).
לחכמים פודה עצמו מבני חורין, ואי אפשר לגבות משועבדי, ובנו לא ייפדה כעת.
גביית פדיון ממשועבדים – לר"י גובין דככתובה בשטר, לחכמים אין טורפין דלא ככתובה בשטר דמי.

חמש סלעים של בן – היינו בשקל הקדש במנה צורי.
וכן שלושים שקלים של עבד. וכן חמישים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע.
וכן ב' סלעים דאשם וסלעים דערכין. תוס'.

מנה צורי;
לר' אסי מנה של צור שיש בו כה סלעים שכל א' ד' זוז.
(ועי' רש"י מה שקיבל מרבותיו מהו הזוז לפי זמנו).
לר' אמי דינר ערבי. פירש"י דסלע צורי הוא דינר ערבי.
ומהגאונים דשבעה דינרים רגילים של הש"ס (שכל דינר שש מעות) שוים לעשרה ערביים.
ותוס' פי' דדינר ערבי הוא חמש סלעים. (ודינר זהב של צור נמכר בכה של כסף והערבי בכ).
לר' חנינא ה' סלעים דפדיון הם ה' איסתרא סרסיא הנמכרים שמונה בדינר.
לרש"י היינו סלע מדינה (שמינית מסלע צורי) וחולק על מתני'.
לתוס' היינו דינר זהב סורי הנמכר בלב דינרי כסף ויש בו שמונה סלעים של בן.