"והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים הוי להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי".

א: אם יש תרי לאווי, למה שלא יספוג שמונים? ואולי צריך ללמוד בגמרא דלא אתי עשה ועקר תרי לאווי, אבל לאו אחד זה כן עוקר ונשאר הלאו השני ולכן סופג 40.

ב: מהו כאן הקום ועשה בתמורה? האם עצם זה שהבהמה מתקדשת בקדושת קרבן, זה עצמו העשה? זה משונה כי מצות עשה בפשטות התורה מצוה לאדם לעשות משהו וכאן לא עושה כלום. ואולי כוונת הגמרא שהעשה מתקיים כאשר הממיר מביא את התמורה לקרבן, אז הוא מקיים רצון התורה שהתמורה גם היא תהיה קדושה. ואז באמת עושה מעשה בידיים. אמנם נראה שהתוספות לא למד כך וזה לשונו:
'דגבי תמורה לקי בלאו הניתק לעשה משום דאינו מקיים העשה בידים '.

ויתכן שיש הכרח לזה שהרי הגמרא במכות ט"ז ע"א אומרת שביטול העשה בלאו הניתק לעשה יש רק שני מקרים. זאת ועוד אחרת. ולכאורה אם העשה כאן זה להביא את התמורה, אז יש לנו עוד דוגמא של ביטול העשה אם ישחט את התמורה בחוץ יבטל מעצמו את העשה.

אמנם מסברא זה קשה להבין, אדם עושה פעולה של עבירה, הוא ממיר, ובפעולה זו הוא עושה גם מצות עשה? היעלה על הדעת?