ט.
ממירין;מצאן על בקר ולהיפך, מכבשים על עזים ולהיפך, מזכרים על נקבות ולהיפך,
מתמימים על בעלי מום ולהיפך.
כשהקדש הוא הבע"מ, עושה תמורה רק אם קדם הקדשו למומו (דקדוש בגופו).
קדם מומו להקדשו – הוי קדושת דמים ואינו עושה תמורה.

הממיר טוב בטוב – לוקה (כמו טוב ברע או רע בטוב).
בין הממיר בשל עצמו ובין המחליף בשל אחרים – לוקה.
ואע"פ דכוונתו שהתמורה תתקדש בנוסף לקדש. וכל שכן כשכוונתו להוציא הקדש לחולין (אף דל"מ).
להמיר הקדש שלו על חולין דאחר – לא חל. (יל"ע אי יועיל בזה רשות).
להמיר חולין שלו על הקדש דאחר – אם נתן בעל ההקדש רשות, תופס. ואם לאו, אינו תופס.

להמיר א' בשנים או שנים בא' או א' במאה או מאה בא' – לת"ק ממירין ולר"ש אין ממירין.
להמיר ולחזור להמיר על עוד בהמה – לת"ק פשיטא דאפשר.
אליבא דר"ש – לר"ל אפשר לרבי יוחנן אי אפשר.

ט:
לריו"ח אליבא דר"ש דאין ממירין וחוזרין וממירין;
בגוף אחד ושתי קדושות - מספקא ליה לר' אבין.
(והיינו הפריש אשם והמיר בו ונתכפר באחר וניתק הראשון לעולה ושוב המיר בו).
נטיית ר' אבין (באם תמצא לומר) דאין חוזר וממיר דהוי קדושה אחת.
קדושה אחת בשני גופים – לל"ק דינו שוה למקרה הקודם, ולל"ב סליק בתיקו.
(והיינו הפריש אשם והמיר בו, והומם וחיללו על אחר ושוב המיר בו).
שתי קדושות ושני גופין – לל"ק סליק בתיקו, ולל"ב לא איבעיא ליה (כנראה מסתבר דממיר).
(והיינו הפריש לאשם והמיר ממנו, והומם וחיללו על אחר, ונתכפר בשלישי והמיר מהשני).

אשם שכיפרו בעליו באחר – ניתק לעולת נדבת ציבור.

הקדש ראשון – הבעלים מוסיף חומש כשפודהו.
הקדש שני – אין מוסיף חומש. (כגון הומם ראשון וחיללו והומם השני, וכן תמורה, ועי' הגר"א.
ולהלן מספק"ל בזה, וכ' רש"י דמשכח"ל הקדש שני בחילל בע"מ על בע"מ).
קדושה אחת בשני גופין – מספקא ליה לר' אבהו (והציור כנ"ל, בהדגשה שכל חילול היינו בהומם).
נטיית ר' אבין (באת"ל) דכיון דהוי קדושה אחת אין מוסיף חומש.
גוף אחד ושתי קדושות – לל"ק היינו כהקודם, ולל"ב תיקו.
שני גופין ושתי קדושות – לל"ק תיקו ולל"ב לא איבעיא ליה (דפשיטא דמוסיף חומש).