כך כתב בשו''ת ''אגרות משה'' חושן משפט חלק ב' סימן ס''ט וסימן ע' . וכתב שכך זה לפי כל הראשונים.
**וכן כתב בשו''ת: ''צפנת פענח'' סימן נ''ט, שהריגת עובר במעי אמו היא ב''גדר של שפיכות דמים'' . [ויש בספריהם , על ,לפני ארבעים יום להריון ,או אחרי]
*** וכך מובן בפשיטות מהרמב''ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א', שכתב, שהטעם שבעוברה שמקשה לילד הורגין העובר להציל חיי אמו , כי דנין אותו כרודף. וכן הוכיחו מהרמב''ם, ה''חקרי לב'', ו''הנודע ביהודה'' והגר''ח הלוי ועוד .
****ובספר ''משך חכמה''על התורה פרשת ויקהל, כתב, שישראל שהרג עובר במעי אמו ,מיתתו מסורה לשמים.[זו לשון שכתובה ברמב''ם לגבי הורג על ידי גרמא או שליח]כלומר, חייב עליו מיתה בידי שמים, כמו הורג על ידי גרמא, כגון כופת את חבירו לפני ארי, או חיה אחרת , ואכלתו החיה . וכך משמע מה''מאירי' על סנהדרין,[נ''ז] שכולל לכולהו ביחד . וכן כתב ב''חידושי מרן רי''ז הלוי'' על רמב''ם הלכות רוצח ושמירת נפש [בהתחלה] , שישראל שהרג עובר, חייב עליו מיתה בידי שמים, וכמו הורג על ידי גרמא, והורג את הטריפה, וישראל שהרג גר תושב .
*****והרי אמרו חז''ל שניתנה נשמה בעובר . [ראה סנהדרין צ''ב: ''אמר אנטונינוס לרבי , נשמה מאימתי ניתנה באדם'' וכו' .וראה מנחות צ''ט: ''נשמה נוצרה לארבעים יום''... וראה בספר:''נשמת חיים' לרב מנשה בן ישראל, המאמר השני פרק י''ח, שהקשה שיש סתירה בין שני המאמרים האלה , ותשובתו, וכן יש להסביר, שהנשמה התחילה להכנס לעובר כבר מתחילת ההריון, ונגמרת כניסתה בכל חלקיה או בחינותיה , בגמר ארבעים יום להריון .
******ומפורש בהלכה שהעובר נקרא:''נפש'':
א] שהנפל מאבעים ואחד יום להריון ואילך, יהיה מטמא באוהל טומאת שבעה החמורה . שנכלל במה שכתוב :''אדם כי ימות באוהל כל הבא אל האוהל יטמא שבעת ימים''. וכן כתב בגמרא: ''לרבות את הנפל שלא נקשרו אבריו בגידים'' שמטמא טומאת מת . וברמב''ם מבואר שלומדים ממה שכתוב ''הנוגע במת 'לכל' נפש אדם'' .
ב]ברמב''ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' , שכתב :''אף זו מצוות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מחתכין העובר שבמעיה, לפי שכרודף הוא לה . וכפי שהבינו ברמב''ם . ה'חקרי לב'' הגר''ח הלוי , הרב פיינשטיין ועוד . וכן ה''נודע ביהודה'' . [תניינא סימן נ''ט]
******ומה שכתוב בפי' רש''י ועוד על סנהדרין ע''ב ,שהגמרא כתבה המשנה במסכת אהלות פרק ז' על ''העוברה שהיא מקשה לילד'' וכו' ,שכתב שם בפי' רש''י: במקשה לילד ומסוכנת וכו' ושהטעם שהורגין העובר להציל אמו , אם עדיין לא הוציא את ראשו, [ או רוב ראשו - דהיינו פדחתו, או רוטב גופו ב''לידה הפוכה'' שבה יוצא הגוף לפני הראש] ''לפי שאינו נפש, וניתן להורגו להציל את אמו''. הכוונה שיש שני מושגים: 1] ''נפש''במובן של ''נשמה'' שיש ביצור החי , ובעובר יש נפש/ , שהרי כבר נזרקה בו ,(או התחילה להזרק בו) נשמת רוח חיים מתחילת ההריון. [ ראה ב''יד רמ''ה" סנהדרין צ''ב, במאמר שאנטוניוס ששאל את רבי נשמה מאימתי ניתנה באדם וכו' ] 2] ''נפש'' על שם הנשימה , והעובר לא נושם, וכל חיותו וכל החמצן הדרוש לו מקבל מאמו . ולכן ,אם הוא מסכן את חייה, בדלית ברירה, ניתן להורגו להציל את אמו .