כידוע, ר' חנינא בן דוסא די היה לו בקב חרובים מע"ש לע"ש. יש לשער שלו היה זוכה באוצר יקר, היה מחלקו לעניים וממשיך להסתפק במועט. ר' חב"ד לא היה יחידי בדרכו זו, ורבים מגדולי ישראל בעבר ואף בהווה נהגו ונוהגים כך, ואינני כולל בזה את הסגפנים שבהם כי גם כאלה היו לא מעט.
מאידך, היום לומדים על כך שרבי עקיבא מנע מר' ישבב להקדיש יותר מחומש מהונו. והתמיהה גדולה : במה שונה זה מזה ?
כפי שכבר הראינו גם בפורום, אסור לאדם להגיע למצב של עוני ודחק כזה שיטיל עצמו לקשיי פרנסה ויזדקק לבריות ( וצ"ע בימינו בני תורה המכניסים עצמם למצב כזה ), ובמיוחד אסור שיינזקו בני משפחתו מ'חסידותו' זו ( ועוד יותר צ"ע בני התורה בימינו בעניין זה וד"ל ), ומאידך, ולא עוד, אלא שחז"ל מעלים על נס צדיקים אלו שהסתפקו במועט שבמועט, כמו רשב"י במערה ודורו של ר' יהודה שהיו מתעטפים ששה בטלית אחת וכדו' אבל זה היה מפני האילוץ ורדיפות השמד,
אז ברור שמה שמתאים ליחידי סגולה אינו מתאים לכל אדם, אבל הבעיה היא לעתים קרובות שאנשים רגילים, וזה ניחא, אבל עוד יותר אנשים - עם בעיות נפשיות הנוטים לקיצוניות דתית, 'חושבים' לעצמם שהם יחידי סגולה כאלו...
האם ר' ישבב היה אדם כזה שלכן מנעו רבי עקיבא ?
אשמח לקרא דעת המשתתפים בפורום.
( הבעיה היא כמובן רק 'קצה קרחון' מבחינה חינוכית, כיצד למשל צריך רב או מורה להתיחס לתלמיד שרואהו שמתנהג בקיצוניות דתית כלשהי וכיצד להביאו לאיזון המתאים, ולצערנו לעתים הנוהג בקיצוניות הוא דווקא הרב... )
( ועוד, מה היחס לר' יוחנן שמכר כל נכסי ירושתו כדי שיוכל ללכת ללמוד תורה, ולא שמענו לא בקורת שלילה אלא רק יחס חיובי מאד הרי שהשאלה היא מה העילה והסיבה ובמה גרע ר' ישבב ? )