שמעתי שבמצוות עשה, ובפרט במצוות לא תעשה, חייב לכון כל רגע ורגע על הדבר, ולא מספיק הכונה שלפני בלבד, האם זה נכון? מה ההלכה אומרת?

אתן דוגמא שקשורה לפרשה שלנו, מדוע נאמר:
ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה?
אלא לומר לך שמצוות צריכות כונה, הרי האמא ציוותה אותו לצאת מבאר שבע, והאבא הוסיף שילך לקחת מחרן אשה, לכן התורה הדגישה את שניהם גם על היציאה וגם על ההליכה, ולפי מה ששמעתי מהרב, הוא טוען שלא מספיק כונה ראשונה, אלא על כל צעד וצעד, וכל שניה ושניה הוא מהרהר בתוכו: הריני מקיים מצות יציאה שציותני אימי, ומצות הליכה לחרן שציוני אבי" וכן חוזר על זה כל רגע ורגע ובכך מקיים את המצוה.
והוא הדין לכל מצות לא תעשה שככה מקימים אותם.

אני טענתי מנגד, שודאי בפעולה הראשונה הוא צריך לכון שיציאתו והליכתו לשם כיבוד הורים, ומשם ואילך אינו צריך כבר לכון כי כל מה שהוא יעשה אחר כך נבנה כבר על היסוד הראשון.


או במילים יותר פשוטות, אני יודע שיש מצוה מן התורה להיות בארץ ישראל, ומכון לצאת בה במחשבה, לאחר כמה רגעים אני חוזר לעסקי וחושב על העבודה או אוכל או כל מיני עיסוקים בלי לכון בפירוש על הדבר, האם איני מקבל כבר מצוה על שהותי בארץ ישראל או שמא בגלל שאלוקים יודע מה כונתי הפנימית שאני לא עוזב את הארץ בגלל המצוה אף שאיני חושב על זה בפועל, האם באופן כזה יחשב לי כל רגע ורגע כמצוה?

האם אני טועה בהבנתי? אשמח למקורות.