דף קה עמוד א
* בין אכילת גבינה לבשר יש לקנח (את הפה באמצעות אכילת פת או דבר מאכל אחר לא רך) ולהדיח (את פיו במים).
* בין אכילת גבינה לבשר לא צריך לשהות כלל.
* בשר שנשאר בין השיניים נחשב לבשר ואסור לאכול גבינה עמו עד שיטלנו.
* לאחר אכילת בשר - אבא של מר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד כעבור 24 שעות, ומר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד הסעודה הבאה.
* שמואל המליץ לבדוק את הנכסים בכל יום (וכך יישמרו נכסיו מנזקים וכדומה).
* מים ראשונים - מצוה, מים אמצעיים - רשות (אך בין תבשיל לגבינה - חובה), ומים אחרונים - חובה.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי / אין נוטלין על גבי קרקע.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן.

דף קה עמוד ב
* מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - שמלח סדומית יש שמסמא את העינים.
* לא נוטלים מים אחרונים על הקרקע משום רוח רעה השורה עליהם.
* אביי סיפר על 8 דברים, שחשב בתחילה שיש לכל אחד מהם טעם מסויים, עד שרבה אמר לו את הטעם הנכון עבור כל אחד מהם.

דף קו עמוד א
* חמי האור - חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים (למים ראשונים), ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים.
* חמי טבריא - במקומם: לדעת כולם מותר להטביל ידיו בהם, ליטול מהם בכלי: לדעת כולם אסור, עשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם: מחלוקת חזקיה ורביו יוחנן אם גוזרים מחשש שיטול מחמי טבריא בכלי.
* נטילת ידים לחולין - מפני סרך תרומה, ומפני שמצוה לשמוע דברי חכמים / ר"א בן ערך.
* נטילת ידיים לפירות - לדעת רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות [וביאר רבא שזו רשות], לדעת רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.
* אין מזמנין על הפירות.
* שנים שאכלו - מצוה ליחלק (ולא יצא האחד בברכת חבירו), אא"כ אחד מהם בור.

דף קו עמוד ב
* נטילת ידים לחולין - עד הפרק השני שבאמצע האצבעות, נטילת ידים לתרומה - עד הפרק השלישי (במקום חיבור האצבעות ליד), קידוש ידים ורגלים במקדש - עד מקום חבור היד והזרוע. [כך דעת הברייתא, אך הגמרא מביאה דעות נוספות].
* כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש.
* לדעת רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום (לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם).

דף קז עמוד א
* צינור ששופכים לתוכו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות - אין נוטלין ממנו לידים (כי המים לא באו ישירות מ"כח גברא").
* כלי שניקב ב"כונס משקה" - אין נוטלין ממנו לידים (כי זה לא נחשב כלי).
* כלי שאין בו רביעית - אין נוטלין ממנו לידים (לאדם אחד).
* מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים, חמת וכפישה שתקנן - נוטלין מהם לידים, שק וקופה אע"פ שמקבלים - אין נוטלין מהם לידים.
* הגמרא מתלבטת האם מי שלא נטל ידיו יכול לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל.

דף קז עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ש: אוכל מחמת מאכיל - צריך נטילת ידים, מאכיל - אינו צריך נטילת ידים.
* בשר וגבינה שנוגעים זה בזה צריכים הדחה.
* שני אכסנאין שלא מכירים זה את זה - רשאים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. [אך שני אחים, אף אם מקפידים זה על זה - לא רשאים].

דף קח עמוד א
* אביי דייק וטען ש"טעמו ולא ממשו" בכל איסורים (מה שאוסרים בכל איסורים משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש, כגון שסילק את האיסור ואין כאן אלא טעמו) אסור מהתורה, אך הגמרא דחתה את דבריו.
* לדעת רב: כיון שנתנה טיפת החלב טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (כדעת רבי יהודה שמין במינו לא בטל).
* רב ורבי חנינא ורבי יוחנן: אפשר לסוחטו - אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש: אפשר לסוחטו - מותר.

דף קח עמוד ב
* בישל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה - לדעת רב: אינו לוקה, לדעת לוי: לוקה.
* הגמרא מוכיחה באריכות (עד סוף העמוד הבא) שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור.

דף קט עמוד א
* הגמרא ממשיכה להוכיח בעמוד זה שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור.
* רש"י הכריע להלכה כדעת רבי יהודה, ש"אפשר לסוחטו" אסור (וכולה נעשית נבלה), וש"מין במינו" לא בטל.

דף קט עמוד ב
* כחל (דד של בהמה) שלא קרעו ובישלו עם חלבו - ללישנא הראשונה של רב: הכחל מותר באכילה, ללישנא השניה של רב: הכחל אסור באכילה מדרבנן.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"הכחל קורעו ומוציא את דמו" - ומבאר רב יהודה שקורעו שתי וערב וטחו בכותל, ורבי אלעזר חולק וסובר שמספיק שתי או ערב (בקריעת הכחל לצורך צליה).
* כל איסור שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו דבר אחר כמותו.

דף קי עמוד א
* לפי רב כהנא: רב ראה שבני טטלפוש היו מזלזלים באיסור בשר בחלב ולכן החמיר עליהן ואסר להם כחל שבשלו בלא קריעה.
* בסורא - לא אכלו כחל (רש"י: לגמרי, אפילו צלי ואפילו קרעו), בפומבדיתא (מקומו של רב יהודה) - כן אכלו.
* חולי מעיין פטור מן התפילין.

דף קי עמוד ב
* טלית שאולה - כל שלשים יום פטורה מן הציצית.
* כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה.
* הכבד - אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת.

דף קיא עמוד א
* כבד שלוק הרבה מאוד - נחלקו התנאים אם נאסר.
* כבד צריך קריעה כי דם כנוס בתוכו, אך טחול לא צריך קריעה כי אין בו דם אלא שמנונית בלבד.
* הגמרא מכריעה להלכה: כבד או כחל הנצלים מתחת לבשר - מותרים, אך אם נצלים מעל בשר - הבשר אסור לכתחילה ומותר בדיעבד.

דף קיא עמוד ב
* סכין ששחט בה - אסור לחתוך בה רותח (מפני שחוזר ופולט בו).
* לדעת שמואל: מליח - הרי הוא כרותח, וכבוש - הרי הוא כמבושל.
* קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח (כשאין עובד כוכבים שיכול לטעום אם יש טעם דם).
* נותן טעם בר נותן טעם - רב אוסר ושמואל מתיר.
* ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה, וברכת היין - פוטרת כל מיני משקין שבסעודה.
* חזקיה משום אביי מכריע להלכה שצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.

דף קיב עמוד א
* אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח.
* מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו.
* לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר אדום (צלוי) אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו.
* לדעת שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו.

דף קיב עמוד ב
* דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין.
* "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן.
* לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור, כי ציר הטריפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).

דף קיג עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור), ומתרצת.
* אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה [וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח].
* בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים.
* אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב.
* המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" היא לכל בהמה.
* הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה.
* "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה.
* איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם.
* המבשל חלב בחלב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.

דף קיד עמוד א
* לענין בישול בשר בחלב - מי חלב לא נחשבים כחלב.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי גם בחלב פרה ורחל.
* הברייתא והגמרא מבררות את המקור לכך שאסור לבשל בשר בחלב "אחותו גדולה" ובחלב "אחותו קטנה" (ורש"י מביא 2 פירושים לבאר מה זה "אחותו גדולה" ו"אחותו קטנה").

דף קיד עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי בחלב שיצא ממנה בעודה בחיים. (והגמרא דנה לבאר את דברי הברייתא).
* רב אשי מביא את המקור לכך ש"בשר בחלב" אסור באכילה ("לא תאכל כל תועבה" - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל) ואסור בהנאה ("כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה").

דף קטו עמוד א
* בעמוד הקודם רב אשי ביאר שאיסור אכילה בבשר בחלב נלמד מ"לא תאכל כל תועבה" - ולאור מקור זה מקשה הגמרא על כמה דינים (מעשה שבת, חורש בשור וחמור, כלאי זרעים, אותו ואת בנו, שילוח הקן) מדוע לא נאסרו באכילה ובהנאה.
* ריש לקיש לומד שבשר בחלב אסור באכילה והנאה מהפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל".

דף קטו עמוד ב
* הגמרא מביאה מקורות נוספים לכך שבשר בחלב אסור בהנאה.
* דבי רבי ישמעאל תנא: "לא תבשל גדי בחלב אמו" 3 פעמים - אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול.
* דבר הלמד ב"מה הצד" - אפשר לפרוך אותו רק מגופו אך לא מעלמא, ואפשר לפרוך אותו גם מדברים שאינם קולא וחומרא.

דף קטז עמוד א
* רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שבשר בחלב אסור רק באכילה אך מותר בהנאה.
* רבי עקיבא למד מהמילה "גדי" שבעוף אין איסור בשר בחלב, ורבי יוסי הגלילי למד זאת מהמילים "בחלב אמו".
* רבי יוסי הגלילי סבר שאין איסור בשר בחלב בעוף אפילו לא מדרבנן.

דף קטז עמוד ב
* אם מלחו את הקיבה ביחד עם החלב הקרוש שבתוכה - לדעת רש"י: אותו חלב אסור באיסור גמור של בשר בחלב ואם העמידו בו גבינה גם היא נאסרת (וכתב על הראיה שמביאים המתירים שהיא רחוקה "כרחוק מזרח ממערב", וכתב על עצמו שהיה נוהג היתר "וטועה הייתי בכך").
* הגמרא מביאה 2 פירושים לביאור המקרים במשנה ("קבת עובד כוכבים ושל נבלה").
* הגמרא מכריעה להלכה שאפשר להעמיד גבינה על ידי חלב הנמצא בקיבת נבלות או על ידי חלב שנמצא בקיבת בהמה שנשחטה על ידי עובד כוכבים.