דף מ עמוד א
* אם שחט לשם ההר - אינו נאסר בהנאה כתקרובת עבודה זרה, ואם שחט לשם המלאך הממונה על ההרים - אסור בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה.
* לדעת רב הונא: אם היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד לשם עבודת כוכבים - אסרה.

דף מ עמוד ב
* רב נחמן מקשה מברייתא על רב הונא והגמרא מתרצת.
* לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחולקים על רב הונא).

דף מא עמוד א
* הגמרא מקשה מהמשנה (מ ע"א) וממשנה במסכת גיטין על האמוראים הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרצת.
* הגמרא מבררת אם מחלוקת האמוראים (אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא) היא מחלוקת תנאים, ודוחה זאת ואומרת שהתנא שסובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו זה רק אם הוא גוי.
* המשנה מביאה מקרים שאסור לשחוט משום מראית עין (מקרים בהם נראה כשוחט לעבודה זרה).

דף מא עמוד ב
* מה שהמשנה התירה לשחוט לתוך עוגה של מים (ולא חוששים ששוחט לפרצופו המשתקף במים) זה דוקא במים עכורים (שאז אין פרצופו משתקף במים).
* אם רוצה שחצירו תהיה נקיה ושהשחיטה לא תלכלכך את החצר - עושה חריץ קטן בקרקע חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא דרך החריץ שעשה, אך לתוך הגומא אסור לשחוט ישירות כי נראה שנוהג כמנהג הצדוקים.
* נחלקו האמוראים מה הדין כששוחט בעלי מומים חולין לשם קרבן.
* השוחט חולין לשם חטאת - שחיטתו כשירה אם השוחט אינו מחוייב חטאת.
* השוחט חולין לשם תמורה ואין לו קרבן בתוך ביתו - שחיטתו כשירה.

דף מב עמוד א
* פרק שלישי ("אלו טרפות"), המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בביאור המכות שעושות את הבהמה ואת העוף טריפה, והמכות שלא עושות אותם טריפה.
* המשנה הראשונה בפרק מפרטת 18 סוגי טריפה בבהמה (ולדעת רש"י הם נמסרו בהלכה למשה מסיני).
* מהמילה "חיה" שבפסוק "וזאת החיה אשר תאכלו" לומד ריש לקיש רמז לכך שטרפה אינה חיה.
* מהמילה "זאת" שבפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" דורש תנא דבי רבי ישמעאל ש"מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול".
* "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" - מכאן לומד תנא דבי רבי ישמעאל שטרפה כן חיה.

דף מב עמוד ב
* המילים "זה הכלל" (שבסיום המשנה בעמוד א) באו לרבות סוגי טריפה נוספים.
* לדעת תנא דבי רבי ישמעאל יש רק 18 סוגי טריפה, והגמרא לאורך כל העמוד מקשה על כך וטוענת שיש סוגי טריפה נוספים ("בסגר ושב שמעתתא"), ומתרצת ומבארת את שיטת תנא דבי רבי ישמעאל.
* בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה - ישנה מחלוקת תנאים אם טריפה או לא. [וכך גם נחלקו התנאים לגבי גלודה (שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה)].

דף מג עמוד א
* לדעת עולא: 8 מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני.
* לדעת חייא בר רב: 8 אופנים של טרפות יש בנקובה.
* רבי יצחק בר' יוסף בשם רבי יוחנן פסק שהלכה כר' יוסי בר' יהודה הסובר שאם ניקבה המרה זו היא טריפה.
* ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית כדי שתהיה כשרה.
* מרה שניקבה וכבד סותמתה - כשרה.
* ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או להיפך - כשרה. [ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - כשר, למסקנת הגמרא].
* 2 עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה - כשר. [ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - פסול, למסקנת הגמרא]
* קרום שעלה מחמת מכה בוושט - אינו קרום.
* וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים.

דף מג עמוד ב
* לדעת עולא: בהמה שאכלה קוצים, ונתחב קוץ לתוך עור הושט הפנימי - לא חוששים שנקב הקוץ את שני העורות, והבהמה כשרה.
* תורבץ הוושט (מקום דיבוקו של הוושט בלחי, ונחלקו הדעות היכן בדיוק מקומו) - לדעת רב: בנקב במשהו היא טרפה, ולדעת שמואל: רק בנחתך ברובו היא טרפה.

דף מד עמוד א
* לפי התירוץ הראשון הגמרא - קודם בת קול: הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לאחר בת קול: הלכה כדברי ב"ה.
* לפי התירוץ השני בגמרא - לדעת רבי יהושע (הסובר שאין משגיחין בבת קול): הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לדעת חכמים: הלכה כדברי בית הלל.
* רמי בר יחזקאל סובר שלדעת רב "תורבץ הוושט" איננו מקום שחיטה, ונעשה טריפה אפילו בנקב משהו.
* הגמרא מבארת את הדין במקרה בו נעקר הושט ממקום חיבורו בלחי.

דף מד עמוד ב
* שיעור החיתוך בגרגרת שעושה את הבהמה טריפה - לדעת רב: משערים לפי רוב עוביה, ויש אומרים בשם רב: לפי רוב חללה.
* חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.
* טוב להימנע מאכילת בשר בהמה שהתעורר בה ספק והורה בה חכם להיתר - אך רק כאשר ההיתר של החכם היה בדבר התלוי בסברה.
* דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו - כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (ודין זה הוא רק בדבר הנמכר בשומא).
* איזהו תלמיד חכם? זה מי שנולד ספק טריפה בבהמתו, ואינו חס על ממונו ואוסרה (ועליו נאמר "שונא מתנות יחיה").

דף מה עמוד א
* מתי נקבים בגרגרת בבהמה נחשבים לטריפה? - אם יש בהם חסרון: מצטרפים לשיעור שטח של איסר, אם אין בהם חסרון: מצטרפים לרוב.
* נסדקה הגרגרת לאורכה - לדעת רב: אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, כשרה, לדעת שמואל: אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה.
* כל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה.
* ניקב קרום של מוח - נחלקו הדעות אם נהיית טריפה אפילו אם לא ניקב הקרום התחתון אלא רק העליון.

דף מה עמוד ב
* ניקב הלב לבית חללו - רבי זירא מסתפק האם הכוונה לכל חלל מחללי הלב או לבית חלל גדול שבו בלבד.
* שיעור הנקב בקנה הלב (הנמצא על גבי דופני הריאה) המטריף את הבהמה - לדעת רב: במשהו, לדעת שמואל: ברובו.
* לדעת רבי: חוט השדרה שנפסק ברובו - מטריף את הבהמה, ולדעת רבי יעקב: אפילו רק אם ניקב - מטריף את הבהמה.
* הגמרא מביאה אופנים שונים של טרפות בחוט השדרה, וכן מבררת היכן סופו של חוט השדרה.

דף מו עמוד א
* נחלקו האמוראים היכן מסתיים חוט השדרה בעוף (לענין שמשם והלאה אינו טריפה) - עד למטה מן האגפים או עד בין האגפים.
* ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - ישנה מחלוקת תנאים אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית (במקום מרה / במקום שהיא חיה) כדי שתהיה כשרה.
* רבה ורב יוסף ברחו מפני פולמוס (חיל השלטון) שהגיע לפומבדיתא.

דף מו עמוד ב
* הגמרא פוסקת להלכה כדעת רב יוסף שאין הבהמה נטרפת בניקבו קרומי הריאה אם ניקב קרום הריאה העליון לבדו או התחתון לבדו.
* הגמרא מביאה כמה דינים שאמר רבא בנוגע לטרפה בריאה.
* לדעת רבא: ריאה שהאדימה במקצתה כשרה, ואם האדימה בכולה טרפה. אך לדעת רבינא אין לחלק בין מקצתה לכולה.
* ריאה שיבשה מקצתה - טרפה.

דף מז עמוד א
* 2 בועות הסמוכות זו לזו בריאה - אין אפשרות לבדוק אם יש בהם נקב או לא, אך לגבי בועה אחת הנראית כ-2 בועות - הגמרא מפרטת דרך בה ניתן לבדוק אם זו בועה אחת וכשרה או 2 בועות וטריפה.
* ריאה שיש בה אונא יתירה - לדעת רבא: טריפה, לדעת מרימר: כשרה (אם היא עומדת בשורת האונות כאחת מהן).
* "עינוניתא דוורדא" כשירה ולא נחשבת ליתירה.

דף מז עמוד ב
* לדעת רפרם: ריאה שדומה לבקעת עצים - טריפה (והגמרא מביאה דעות שונות בביאור דברי רפרם).
* ריאה שנשתנה הצבע שלה לתכלת או לירוק (ככרתי) או לאדום - כשרה, לשחור - טרפה.
* ריאה שהמראה שלה ככבד - כשרה, כבשר - טריפה.
* הגמרא מפרטת את הדינים במקרים הבאים: סתימה בריאה, נקבים בריאה, ריאה שלקתה בתוכה.

דף מח עמוד א
* ריאה הדבוקה בצלעות - לדעת רב נחמן: אין חוששים לה שמא ניקבה, אלא אם העלתה צמחים סביבות אותו הנקב, לדעת אבימי: בכל מקרה חוששים לה שמא ניקבה.
* רב נחמן מכשיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, אם מדובר שהיה הנקב במקום שהריאה והדופן דבוקים יחד תמיד.
* ריאה שיש בה אבעבועות - שמואל ורבה בר בר חנה מכשירים, אך התלמידים מגמגמים בדבר.

דף מח עמוד ב
* מחט שנמצאת בריאה - נחלקו האמוראים אם הבהמה כשרה או טריפה.
* אין אומרים בטריפות זו דומה לזו.
* הגמרא דנה במקרה בו מחט נמצאה בסמפון הגדול של הריאה, ובמקרה שמחט נמצאה בכבד.

דף מט עמוד א
* למה נקרא שמה ריאה? שמאירה את העינים (ע"י שמערבים בה סממנים המאירים את העינים).
* נקב בריאה - נחלקו האמוראים אם תולים את הנקב במשמוש ידי הטבח, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשירה.
* תולעת שיצאה מן הריאה ועשתה בה נקב - נחלקו האמוראים אם תולים שהנקב נעשה לאחר שחיטה, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשירה.
* הגמרא מכריעה שאין הלכה כרבי שמעון הסובר שריאה אינה נטרפת עד שתינקב לבית הסמפונות (לסמפון גדול של הריאה).
* חלב שעל גבי קבה - כהנים נהגו בו היתר (כרבי ישמעאל שאמר כך משום אבותיו).
* "ואני אברכם" - רבי ישמעאל: ברכה לכהנים, רבי עקיבא: ברכה לישראל.

דף מט עמוד ב
* למסקנת הגמרא, חלב שעל גבי הקיבה - רבי ישמעאל אוסר באכילה ורבי עקיבא מתיר.
* חלב המכסה נקב באחד האיברים שכשניקבו הבהמה נעשית טריפה - לדעת רב: חלב טהור סותם (והבהמה כשירה) וחלב טמא אינו סותם (והבהמה טריפה), ולדעת רב ששת: שניהם סותמים.
* התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן סבר רבא לפסוק כרב ששת (במחלוקת הנ"ל), וכן סבר לפסוק שלא כרבי שמעון (הסובר שיש בדבש חשש גילוי).
* חלב העשוי ככובע - אינו סותם את הנקב.

דף נ עמוד א
* הגמרא מביאה 2 לישנות לבאר מהו החלב (בחלב הקיבה) אותו נהגו בני ארץ ישראל לאכול ובני בבל אסרו.
* לדעת רשב"ג (וכך פוסק רבי יוחנן, אך הגמרא מכריעה שאין הלכה כך): בני מעיין שניקבו וליחה סותמתן - כשרה.
* לדעת שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל (ולכן הלכה כרבי שמעון שאם אחד האבלים הגיע ביום השביעי מצטרף למניינם של האבלים ומסיים עמם את האבילות).
* מקיפים ב: בני מעיים, ריאה, קנה.

דף נ עמוד ב
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שנקב כל שהוא בכרס הפנימית מטריף - והגמרא מביאה דעות שונות איזה חלק הוא הנקרא כרס פנימית.
* כרס חיצונה שנקדרה כסלע (לדעת גניבא בשם רבי אסי, ולדעת רבי חייא בר אבא: יותר מכסלע) - טריפה.
* הברייתא מבארת את דין מחט הנמצאת בעובי בית הכוסות.

דף נא עמוד א
* מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, והפך רבי את בית הכוסות כדי לבדוק אם הנקב מפולש, ומצא בצד החיצון כנגד המחט קורט דם והטריפה.
* הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה על הארץ - אין חוששים להטריפה משום ריסוקי אברים.
* בהמה שגוררת רגליה - כשרה, ולא חוששים שנטרפה.
* זכרים המנגחים זה את זה וכן אילים שנגנבו על ידי גנבים - אין חוששים להטריפם משום ריסוקי אברים.

דף נא עמוד ב
* הגמרא הביאה 3 ראיות לדינו של רב נחמן (עגל שנולד היום - אין בו חשש משום ריסוקי אברים) ודחתה את הראיות.
* כשמפילים בהמה בבית המטבחים כדי לשוחטה - אין בו משום ריסוקי אברים.
* הגמרא מפרטת את אופני הבדיקה בהם ניתן להתיר בהמה שנפלה, ומפרטת אלו אברים צריכים בדיקה.
* הגמרא מפרטת באלו מקרים יש לחשוש לריסוק איברים בעוף, ובאלו מקרים לא.