סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 17
דף כח עמוד א
* למסקנת הגמרא: אם נפל בבכור מום בתוך שנתו - ניתן לקיימו רק עד סוף השנה, ואם נפל בו מום לאחר שנתו - ניתן לקיימו 30 יום מיום שנולד המום.
* אם נפל בבכור מום 15 יום לפני סוף שנתו - ניתן לקיימו 30 יום מיום שנולד בו המום (היינו: עד 15 יום לאחר שנתו).
* שחט את הבכור והראה למומחה את מומו רק לאחר השחיטה (כדי שיבדוק אם היה זה מום קבוע) - רבי יהודה מתיר לאוכלו (אם המומחה קבע שזה מום קבוע), ורבי מאיר אוסר, ואם היה זה מום ב"דוקין שבעין", גם רבי יהודה אוסר.

דף כח עמוד ב
* "דוקין שבעין" - יש מהם שמשתנים (מחמת צער המיתה) ויש שאינם משתנים.
* מי שאינו מומחה וראה את הבכור והתירו - הבכור יקבר, והרואה ישלם לכהן את תשלום הבכור (בבכור בהמה דקה ישלם רבע משוויו, ובבכור בהמה גסה ישלם חצי משוויו).
* במשנה נאמר שדיין שדן דן טעות, מה שעשה עשוי וישלם מביתו (והגמרא מעמידה דין זה אפילו לחכמים שלא מחייבים ב"דינא דגרמי"), אא"כ היה דיין מומחה לבית דין.
* דיין שטעה בהוראתו בדין המפורש במשנה - חוזר ופטור מלשלם.
מספר צפיות: 14
דף כט עמוד א
* רק למומחה מותר ליטול שכר כדי לראות בכור ולבדוק אם נפל בו מום או לא - והגמרא מבארת מדוע מותר לו ליטול שכר בין אם נמצא הבכור בעל מום ובין אם נמצא תם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליטול שכר כדי להורות דין וכדי ללמד תורה.
* אסור ליטול שכר על הזאה וקידוש (של מי פרה אדומה), אך מותר ליטול שכר על הבאה של האפר ועל מילוי המים.

דף כט עמוד ב
* השכר שמותר לדיין ליטול (וכן לשאר עושי המצוות המפורטים במשנה בעמוד א) זה שכר "כפועל בטל של אותה מלאכה".
* המשנה מפרטת מה מותר ומה אסור לקנות מהחשוד על הבכורות, והגמרא מפרטת את הטעם לכך.
* המשניות מפרטות מה מותר ומה אסור לקנות מהחשוד על השביעית ומהחשוד על מכירת תרומה בתורת חולין.
מספר צפיות: 12
דף ל עמוד א
* הגמרא מבררת את הטעם לדיני המשנה: "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה".
* רבי יהודה חולק על המשנה וסובר ש"החשוד על השביעית חשוד על המעשרות".
* רבי מאיר חולק על המשנה וסובר ש"חשוד על המעשר חשוד על השביעית".

דף ל עמוד ב
* גר שקיבל עליו דברי תורה - אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר.
* הגמרא מפרטת דינים שונים בנוגע למי שבא לקבל על עצמו "חבירות".
* מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם.
מספר צפיות: 16
דף לא עמוד א
* חבר / לוי / כהן שחזרו בהם למעשיהם הרעים - לדעת ר' מאיר: אין מקבלים אותם שוב לעולם, לדעת רבי יהודה: תלוי אם חזרו למעשיהם הרעים בסתר או בגלוי, לדעת רבי שמעון וריב"ק: תמיד מקבלים אותם.
* חבר ונעשה גבאי ואח"כ פרש מן הגבאות - אין מקבלים אותו, אך חזרו לומר שכן מקבלים אותו.
* כהן שיש ברשותו בכור אינו רשאי לראות את מומו כדי להתירו.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מבארת את ההבדל בין בכור ומעשר לאחר שנפל בהם מום לבין שאר הקרבנות לאחר שנפל בהם מום.

דף לא עמוד ב
* הגמרא מבארת את כוונת המשנה שמאחר והתירו חכמים את הקרבנות (חוץ מבכור ומעשר) שנפסלו שיהיו נמכרים ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא, לכן הפודה יפדה יותר ביוקר וכך ההקדש ירוויח.
* כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
* אביי מבאר את הברייתא שמעשר בהמה של יתומים התירו חכמים שיהיו מוכרים אותו בהבלעה, ורבא מבאר את הברייתא שמעשר בהמה של יתומים העמידו חכמים על דין תורה והתירו למכור כדרכו.
מספר צפיות: 17
דף לב עמוד א
* הגמרא מבררת אם מותר למכור בשר מעשר בהמה על ידי הבלעת דמיו במחיר העצמות שבו.
* הגמרא מבררת באריכות את המקור לכך שאסור למכור מעשר בהמה.
* לדעת רב ורבי יוחנן ולדעת רבא: המקור לכך נלמד מחרמים.
* חרמים: כל זמן שהן בבית בעלים - הרי הן כהקדש לכל דבריהם, נתנן לכהן - הרי הן כחולין לכל דבריהם.

דף לב עמוד ב
* לדעת רב אשי: המקור לכך שאסור למכור מעשר בהמה נלמד מהמילים "לא יגאל" שמשמעותן היא "לא ימכר".
* במשנה נאמר שלדעת בית הלל מותר להאכיל בכור בעל מום אפילו לעובד כוכבים, והגמרא מבארת שזו דעת בית הלל לפי רבי עקיבא.
מספר צפיות: 17
דף לג עמוד א
* בכור בעל מום - לדעת ב"ש: אסור באכילה לנידות, ולדעת ב"ה: מותר באכילה לנידות.
* הפשטת עור הבהמה כולו שלם דרך הרגלים כלפי הראש - אסורה ביו"ט, אסורה בבכור, אסורה בפסולי המוקדשים. (הגמרא מבררת מי שנה דינים אלו ומה הטעם).

דף לג עמוד ב
* במשנה ובברייתא מובאות דעות שונות אם והיכן מותר להקיז דם לריפוי בכור בהמה.
* הגמרא דוחה את ההצעה להשוות בין המחלוקת כאן לענין הקזת דם בבכור לבין המחלוקת בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לענין שימורה מטומאה.
* הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום.
מספר צפיות: 9
דף לד עמוד א
* ר' אליעזר סובר שיש אם למסורת.
* "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" - מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בעניין שימור תרומה שנולד בה ספק טומאה היא האם תרומה זו נחשבת לתרומה ראויה (שמא יבוא אליהו ויטהרנה) ונכללת במילה "לך".
* שמואל פסק הלכה כרבי שמעון שבברייתא, שמותר אף לשחוט על מום שנעשה בבכור בשעת הקזת הדם.

דף לד עמוד ב
* הגמרא מיישבת את הסתירה בדעת רבי אליעזר וחכמים בין המשנה בעמוד א לבין המשנה במסכת נגעים.
* הגמרא מסתפקת בדעת רבי אליעזר (לגבי בהרת שקצצה במתכוין) מתי הוא נטהר מהנגע הראשון - מיד כשיולד בו הנגע השני או רק לאחר שיטהר מהנגע השני.
* למסקנת הגמרא: הצורם אוזן בכור - לא קנסו בנו אחריו.
מספר צפיות: 14
דף לה עמוד א
* אם מישהו הטיל מום בבכור בכוונה כדי להתירו בשחיטה - אסור לשחוט את הבכור על אותו מום, ואם הטיל מום שלא בכוונה כדי להתירו - מותר.
* בעט בבכור שרדף אחריו, ועשה בו מום - הרי זה שוחטין עליו (וישנה מחלוקת אם דין זה הוא גם אם בעט בו לאחר שהסתיימה הרדיפה).
* מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.
* לדעת רבי מאיר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

דף לה עמוד ב
* הגמרא מביאה (מסוף עמוד א) מחלוקת אמוראים בביאור המשנה (שבסוף עמוד א) ודנה בהם.
* בכור הנמצא בבית כהן ונפל בו מום - לדעת רבי יהושע בן קפוסאי: צריך שני אנשים מן השוק שיעידו שהמום נפל מעצמו, לדעת רשב"ג: אפילו בנו ובתו של הכהן נאמנים להעיד על כך, לדעת רבי יוסי: בני ביתו לא נאמנים, אך אחד מהשוק בלבד נאמן.
* ספק בכור שנולד בבית ישראל (ודינו שהישראל אוכלו כאשר הוא בעל מום) - לדעת רב קטינא: צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל המום מעצמו, ולדעת רב נחמן: הבעלים יכולים להעיד עליו.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רשב"ג, ומכריעה להלכה שאשתו לא יכולה להעיד על כך כי "אשתו כגופו".
מספר צפיות: 17
דף לו עמוד א
* עד מפי עד בעדות בכור (להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה) - נחלקו האמוראים אם מותר או אסור, והגמרא מכריעה שמותר.
* לא היו מוחזקין בטלה מסויים שהוא בכור, ובא כהן אחד ואמר שהוא בכור ושהמום שבו לא הוטל בכוונה - נאמן.
* לדעת רבי יהושע: רק כהנים עמי הארץ חשודים בהטלת מום בכוונה, ולדעת רבן גמליאל: גם כהנים תלמידי חכמים.
* לדעת רב יהודה בשם רב: נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל כשכבר היה בו מום.

דף לו עמוד ב
* לדעת רב ירמיה בר אבא: נאמן ישראל לומר בכור זה אני נתתי אותו לכהן כשכבר היה בו מום. (ונאמן אף אם מדובר שהיה הבכור טלה קטן כשמסרו לכהן והגדיל אח"כ), אך הכהן לא נאמן לטעון זאת (וחולק על רב יהודה בשם רב).
* אין רואים בכור של ישראל אא"כ בא כהן עמו לחכם.
* התרת בכור בחוצה לארץ (בבכור שנפל בו מום מובהק) - נעשה על פי שלשה בני הכנסת, ולא חייבים מומחה.
* לדעת רב חייא בר עמרם: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם.
מספר צפיות: 11
דף לז עמוד א
* רב מכריע להלכה שאין הלכה כרבי יוסי הסובר שניתן לשחוט בכור רק אם יש מומחה שמתיר אותו (אלא הלכה כת"ק שבמומים מובהקים ניתן להסתמך גם על שלשה בני הכנסת).
* רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא) חולק על דעת ת"ק וסובר שלא בכל הדברים האסורים שנמכרו צריך להחזיר ללוקח את כל הדמים, אלא רק בדברים שהנפש מואסת בהם.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מומים ששוחטים עליהם את הבכור.

דף לז עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את המקור בתורה לסוג המומים שעליהם שוחטים את הבכור.
* שיעור נקב האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: מלא כרשינה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: כעדשה. (וקרובים דבריהם להיות שוים).
* שיעור היובש של האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כדי שתהא נפרכת.
מספר צפיות: 14
דף לח עמוד א
* חזקיה אבי עקש העיד ש"כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה" - והגמרא מבררת מה כוונתו.
* כלי ראוי לקבל טומאה רק אם הוא "מיטלטל מלא וריקן" (היינו: שיש לו בית קיבול), אלא אם הוא ראוי לשמש כמדרס.
* המשנה מפרטת סוגי מומים שבעין.

דף לח עמוד ב
* אין מומין בחלק הלבן של העין.
* אע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו, אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו.
* כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו.
* המשנה מפרטת מומים נוספים שיש בעין ("חורוור והמים הקבועין"), והמשנה שאמרה שחורוור קבוע הוא מום רק אם שהה בעין שמונים יום היא כדעת רבי יהודה.
מספר צפיות: 14
דף לט עמוד א
* כאשר הבדיקה קבעה שהמים הקבועים הם מום - פנחס אחיו של מר שמואל הסתפק אם המום נחשב מום למפרע או רק מכאן והלאה.
* המשניות מפרטות מומים בבהמה המצויים בחוטם, בשפת הפה, ובחלל הפה.
* רב אחדבוי בר אמי מסתפק אם בהמה שחסר לה אבר פנימי, אם נחשבת לבעלת מום ונפסלת להקרבה.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים בנוגע לספק של רב אחדבוי בר אמי, ודוחה הצעה זו.
* המשנה מפרטת מומים שבערוות הבהמה ובזנבה.
* הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה: "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל אדם" - והגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 3 דעות בנוגע לאיזה נושא נאמרה ברייתא זו.
1 2 3
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר