דף לד עמוד א
* ר' אליעזר סובר שיש אם למסורת.
* "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" - מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בעניין שימור תרומה שנולד בה ספק טומאה היא האם תרומה זו נחשבת לתרומה ראויה (שמא יבוא אליהו ויטהרנה) ונכללת במילה "לך".
* שמואל פסק הלכה כרבי שמעון שבברייתא, שמותר אף לשחוט על מום שנעשה בבכור בשעת הקזת הדם.

דף לד עמוד ב
* הגמרא מיישבת את הסתירה בדעת רבי אליעזר וחכמים בין המשנה בעמוד א לבין המשנה במסכת נגעים.
* הגמרא מסתפקת בדעת רבי אליעזר (לגבי בהרת שקצצה במתכוין) מתי הוא נטהר מהנגע הראשון - מיד כשיולד בו הנגע השני או רק לאחר שיטהר מהנגע השני.
* למסקנת הגמרא: הצורם אוזן בכור - לא קנסו בנו אחריו.

דף לה עמוד א
* אם מישהו הטיל מום בבכור בכוונה כדי להתירו בשחיטה - אסור לשחוט את הבכור על אותו מום, ואם הטיל מום שלא בכוונה כדי להתירו - מותר.
* בעט בבכור שרדף אחריו, ועשה בו מום - הרי זה שוחטין עליו (וישנה מחלוקת אם דין זה הוא גם אם בעט בו לאחר שהסתיימה הרדיפה).
* מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.
* לדעת רבי מאיר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

דף לה עמוד ב
* הגמרא מביאה (מסוף עמוד א) מחלוקת אמוראים בביאור המשנה (שבסוף עמוד א) ודנה בהם.
* בכור הנמצא בבית כהן ונפל בו מום - לדעת רבי יהושע בן קפוסאי: צריך שני אנשים מן השוק שיעידו שהמום נפל מעצמו, לדעת רשב"ג: אפילו בנו ובתו של הכהן נאמנים להעיד על כך, לדעת רבי יוסי: בני ביתו לא נאמנים, אך אחד מהשוק בלבד נאמן.
* ספק בכור שנולד בבית ישראל (ודינו שהישראל אוכלו כאשר הוא בעל מום) - לדעת רב קטינא: צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל המום מעצמו, ולדעת רב נחמן: הבעלים יכולים להעיד עליו.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רשב"ג, ומכריעה להלכה שאשתו לא יכולה להעיד על כך כי "אשתו כגופו".

דף לו עמוד א
* עד מפי עד בעדות בכור (להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה) - נחלקו האמוראים אם מותר או אסור, והגמרא מכריעה שמותר.
* לא היו מוחזקין בטלה מסויים שהוא בכור, ובא כהן אחד ואמר שהוא בכור ושהמום שבו לא הוטל בכוונה - נאמן.
* לדעת רבי יהושע: רק כהנים עמי הארץ חשודים בהטלת מום בכוונה, ולדעת רבן גמליאל: גם כהנים תלמידי חכמים.
* לדעת רב יהודה בשם רב: נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל כשכבר היה בו מום.

דף לו עמוד ב
* לדעת רב ירמיה בר אבא: נאמן ישראל לומר בכור זה אני נתתי אותו לכהן כשכבר היה בו מום. (ונאמן אף אם מדובר שהיה הבכור טלה קטן כשמסרו לכהן והגדיל אח"כ), אך הכהן לא נאמן לטעון זאת (וחולק על רב יהודה בשם רב).
* אין רואים בכור של ישראל אא"כ בא כהן עמו לחכם.
* התרת בכור בחוצה לארץ (בבכור שנפל בו מום מובהק) - נעשה על פי שלשה בני הכנסת, ולא חייבים מומחה.
* לדעת רב חייא בר עמרם: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם.

דף לז עמוד א
* רב מכריע להלכה שאין הלכה כרבי יוסי הסובר שניתן לשחוט בכור רק אם יש מומחה שמתיר אותו (אלא הלכה כת"ק שבמומים מובהקים ניתן להסתמך גם על שלשה בני הכנסת).
* רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא) חולק על דעת ת"ק וסובר שלא בכל הדברים האסורים שנמכרו צריך להחזיר ללוקח את כל הדמים, אלא רק בדברים שהנפש מואסת בהם.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מומים ששוחטים עליהם את הבכור.

דף לז עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את המקור בתורה לסוג המומים שעליהם שוחטים את הבכור.
* שיעור נקב האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: מלא כרשינה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: כעדשה. (וקרובים דבריהם להיות שוים).
* שיעור היובש של האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כדי שתהא נפרכת.

דף לח עמוד א
* חזקיה אבי עקש העיד ש"כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה" - והגמרא מבררת מה כוונתו.
* כלי ראוי לקבל טומאה רק אם הוא "מיטלטל מלא וריקן" (היינו: שיש לו בית קיבול), אלא אם הוא ראוי לשמש כמדרס.
* המשנה מפרטת סוגי מומים שבעין.

דף לח עמוד ב
* אין מומין בחלק הלבן של העין.
* אע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו, אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו.
* כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו.
* המשנה מפרטת מומים נוספים שיש בעין ("חורוור והמים הקבועין"), והמשנה שאמרה שחורוור קבוע הוא מום רק אם שהה בעין שמונים יום היא כדעת רבי יהודה.

דף לט עמוד א
* כאשר הבדיקה קבעה שהמים הקבועים הם מום - פנחס אחיו של מר שמואל הסתפק אם המום נחשב מום למפרע או רק מכאן והלאה.
* המשניות מפרטות מומים בבהמה המצויים בחוטם, בשפת הפה, ובחלל הפה.
* רב אחדבוי בר אמי מסתפק אם בהמה שחסר לה אבר פנימי, אם נחשבת לבעלת מום ונפסלת להקרבה.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים בנוגע לספק של רב אחדבוי בר אמי, ודוחה הצעה זו.
* המשנה מפרטת מומים שבערוות הבהמה ובזנבה.
* הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה: "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל אדם" - והגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 3 דעות בנוגע לאיזה נושא נאמרה ברייתא זו.

דף מ עמוד א
* במשניות ובגמרא בדף זה מפורטים מומים נוספים באזורים שונים בגוף הבהמה.
* בתגובה למום שהתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא: "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל", והשיב לו רבי יוחנן בן נורי: "עד מתי אתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ".
* בהמה שיש לה יד נוספת או שחסרה לה יד - הרי זה מום, ובהמה שיש לה רגל נוספת או שחסרה לה רגל - הרי זו נחשבת גם לטריפה.

דף מ עמוד ב
* אין כהן כשר לעבודה אלא אם אין בו שינוי ממראה שאר בני אדם.
* למסקנת הגמרא: יבלת שיש בה עצם - נחשבת למום, בכל מקום בגוף הבהמה, יבלת בחלק השחור שבעין - נחשבת כמום גם אם אין בה עצם, יבלת בחלק הלבן שבעין - אם יש בה שיער, לא שוחטים עליה במקדש אך גם לא שוחטים עליה בכור בחוץ, ואם אין בה שיער שוחטים עליה אפילו במקדש.

דף מא עמוד א
* המשנה מפרטת סוגים של מומים, שמצד אחד פוסלים את הקרבן להקריבו במקדש, אך מצד שני גם לא נחשבים כמומים גמורים להתיר לשחוט עליהם מחוץ למקדש.
* יש 3 סוגי גרב: יבש מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ - מום גמור, לח מבחוץ ומבפנים - לא נחשב מום גמור (ודינו כמפורט לעיל).
* הגמרא מבררת את המקור לדיני המשנה (שזקן חולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם - פסולים להקרבה בבית המקדש).
* הגמרא מבררת מדוע לדעת ת"ק לא שוחטים בכור טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה.

דף מא עמוד ב
* הגמרא מסתפקת בדעתו של רבי ישמעאל (שאמר במשנה בעמוד א, שמותר לשחוט בכור אנדרוגינוס בחוץ, כי "אין לך מום גדול מזה") - האם פשוט לו שאנדרוגינוס הוא זכר או שאף הוא מסתפק אם הוא זכר או נקבה.
* לדעת רב חסדא: כולם סוברים שטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה (ורק לגבי אנדרוגינוס סוברים חכמים שהוא בריה בפני עצמה).

דף מב עמוד א
* הגמרא מקשה על רב חסדא (הסובר שלדעת כולם טומטום נחשב ספק זכר ספק נקבה) 7 קושיות מברייתות, ומתרצת (והתירוץ לכל הקושיות הוא שיש למחוק את המילה "טומטום" מהברייתות מהן הקושיות).
* הגמרא מקשה ומציעה שדעת רב חסדא שנויה במחלוקת תנאים (ודוחה זאת, בעמוד הבא).

דף מב עמוד ב
* רבי אלעזר הורה שבכור טומטום שמטיל מים במקום נקבות הרי הוא נחשב לנקבה ולא קדוש בקדושת בכורה.
* רבי יוחנן חולק על רב חסדא וסובר שלדעת חכמים שבסוף המשנה (שבדף הקודם) טומטום הוא בריה בפני עצמה.
* למסקנת הגמרא, כולם סוברים "הואיל ואשתני אשתני" (=שמא כיון שהשתנה להיות טומטום השתנה גם להיות סריס חמה).

דף מג עמוד א
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כהן מלעבוד בבית המקדש.
* באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גרב" לומדים ש"יבלת" נחשבת למום הפוסל כהן ו"דק תבלול" נחשב למום הפוסל בכור בהמה.
* הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכהנים, בקדשים, בבכור).

דף מג עמוד ב
* כהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כהן שנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה (וכהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה).
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול.
* קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פסק להלכה כמשנתנו שהם פסולים משום שאין הם שוים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא שהם פסולים משום מראית העין.
* בהמשך העמוד מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים.
* משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים).
* עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים - כשרים להקרבה על גבי המזבח.

דף מד עמוד ב
* מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותין מים בפני רבים (דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה).
* שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר.
* עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון.
* 4 תנאים נחלקו בביאור המום "מרוח אשך", ובגמרא מבואר טעמיהם.

דף מה עמוד א
* במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו ורגליו של כהן, והמקורות לכך.
* הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה.
* עצמות המת שהן "רוב מניינו", מטמאות באוהל - והיינו 125 עצמות, גם אם לאדם מסויים יש יותר או פחות מ-248 עצמות.
* לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל כשהן בפני עצמן עם קצת בשר.

דף מה עמוד ב
* ר' יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנה שנחלקו אם כהן שיש לו 6 אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול.
* איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין.
* הקב"ה משתבח בבעלי קומה.
* גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה).
* כהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואח"כ יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.