דף לט עמוד א
* כאשר הבדיקה קבעה שהמים הקבועים הם מום - פנחס אחיו של מר שמואל הסתפק אם המום נחשב מום למפרע או רק מכאן והלאה.
* המשניות מפרטות מומים בבהמה המצויים בחוטם, בשפת הפה, ובחלל הפה.
* רב אחדבוי בר אמי מסתפק אם בהמה שחסר לה אבר פנימי, אם נחשבת לבעלת מום ונפסלת להקרבה.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים בנוגע לספק של רב אחדבוי בר אמי, ודוחה הצעה זו.
* המשנה מפרטת מומים שבערוות הבהמה ובזנבה.
* הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה: "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל אדם" - והגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 3 דעות בנוגע לאיזה נושא נאמרה ברייתא זו.

דף מ עמוד א
* במשניות ובגמרא בדף זה מפורטים מומים נוספים באזורים שונים בגוף הבהמה.
* בתגובה למום שהתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא: "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל", והשיב לו רבי יוחנן בן נורי: "עד מתי אתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ".
* בהמה שיש לה יד נוספת או שחסרה לה יד - הרי זה מום, ובהמה שיש לה רגל נוספת או שחסרה לה רגל - הרי זו נחשבת גם לטריפה.

דף מ עמוד ב
* אין כהן כשר לעבודה אלא אם אין בו שינוי ממראה שאר בני אדם.
* למסקנת הגמרא: יבלת שיש בה עצם - נחשבת למום, בכל מקום בגוף הבהמה, יבלת בחלק השחור שבעין - נחשבת כמום גם אם אין בה עצם, יבלת בחלק הלבן שבעין - אם יש בה שיער, לא שוחטים עליה במקדש אך גם לא שוחטים עליה בכור בחוץ, ואם אין בה שיער שוחטים עליה אפילו במקדש.

דף מא עמוד א
* המשנה מפרטת סוגים של מומים, שמצד אחד פוסלים את הקרבן להקריבו במקדש, אך מצד שני גם לא נחשבים כמומים גמורים להתיר לשחוט עליהם מחוץ למקדש.
* יש 3 סוגי גרב: יבש מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ - מום גמור, לח מבחוץ ומבפנים - לא נחשב מום גמור (ודינו כמפורט לעיל).
* הגמרא מבררת את המקור לדיני המשנה (שזקן חולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם - פסולים להקרבה בבית המקדש).
* הגמרא מבררת מדוע לדעת ת"ק לא שוחטים בכור טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה.

דף מא עמוד ב
* הגמרא מסתפקת בדעתו של רבי ישמעאל (שאמר במשנה בעמוד א, שמותר לשחוט בכור אנדרוגינוס בחוץ, כי "אין לך מום גדול מזה") - האם פשוט לו שאנדרוגינוס הוא זכר או שאף הוא מסתפק אם הוא זכר או נקבה.
* לדעת רב חסדא: כולם סוברים שטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה (ורק לגבי אנדרוגינוס סוברים חכמים שהוא בריה בפני עצמה).

דף מב עמוד א
* הגמרא מקשה על רב חסדא (הסובר שלדעת כולם טומטום נחשב ספק זכר ספק נקבה) 7 קושיות מברייתות, ומתרצת (והתירוץ לכל הקושיות הוא שיש למחוק את המילה "טומטום" מהברייתות מהן הקושיות).
* הגמרא מקשה ומציעה שדעת רב חסדא שנויה במחלוקת תנאים (ודוחה זאת, בעמוד הבא).

דף מב עמוד ב
* רבי אלעזר הורה שבכור טומטום שמטיל מים במקום נקבות הרי הוא נחשב לנקבה ולא קדוש בקדושת בכורה.
* רבי יוחנן חולק על רב חסדא וסובר שלדעת חכמים שבסוף המשנה (שבדף הקודם) טומטום הוא בריה בפני עצמה.
* למסקנת הגמרא, כולם סוברים "הואיל ואשתני אשתני" (=שמא כיון שהשתנה להיות טומטום השתנה גם להיות סריס חמה).

דף מג עמוד א
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כהן מלעבוד בבית המקדש.
* באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גרב" לומדים ש"יבלת" נחשבת למום הפוסל כהן ו"דק תבלול" נחשב למום הפוסל בכור בהמה.
* הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכהנים, בקדשים, בבכור).

דף מג עמוד ב
* כהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כהן שנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה (וכהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה).
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול.
* קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פסק להלכה כמשנתנו שהם פסולים משום שאין הם שוים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא שהם פסולים משום מראית העין.
* בהמשך העמוד מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים.
* משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים).
* עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים - כשרים להקרבה על גבי המזבח.

דף מד עמוד ב
* מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותין מים בפני רבים (דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה).
* שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר.
* עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון.
* 4 תנאים נחלקו בביאור המום "מרוח אשך", ובגמרא מבואר טעמיהם.

דף מה עמוד א
* במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו ורגליו של כהן, והמקורות לכך.
* הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה.
* עצמות המת שהן "רוב מניינו", מטמאות באוהל - והיינו 125 עצמות, גם אם לאדם מסויים יש יותר או פחות מ-248 עצמות.
* לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל כשהן בפני עצמן עם קצת בשר.

דף מה עמוד ב
* ר' יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנה שנחלקו אם כהן שיש לו 6 אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול.
* איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין.
* הקב"ה משתבח בבעלי קומה.
* גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה).
* כהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואח"כ יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.

דף מו עמוד א
* אפי' למי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מודה הוא שנדר על דעת רבים אין לו הפרה, אלא אם בא להתירו לצורך דבר מצוה.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בכור אדם.
* המשנה מפרטת מקרים בהם הולד הוא בכור לנחלה אך לא לכהן, ומקרים בהם הולד הוא בכור לכהן אך לא לנחלה.

דף מו עמוד ב
* לדעת שמואל: נפל שלא כלו לו חדשיו, והוציא את ראשו מרחם אמו כשהוא חי והחזיר את ראשו, אין יציאתו זו נחשבת לידה לענין פדיון הבן - והגמרא הקשתה על שמואל ממשנתנו ודחתה את דבריו.
* אם יצאה רק פדחתו של העובר - לדעת ריש לקיש: זה לא נחשב ללידה לענין נחלה (הולד לא נחשב לבכור ליטול פי שנים בנכסי אביו), לדעת רבי יוחנן: כן נחשב ללידה.
* גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה.

דף מז עמוד א
* גוי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר ונולדו לו עוד בנים - לדעת רבי יוחנן: אין אחד מבניו (שנולדו לו אחרי שהתגייר) יורש פי שנים, לדעת רבי שמעון בן לקיש: הבן שנולד ראשון לאחר שהתגייר יורש פי שנים.
* גוי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר - לדעת רבי יוחנן: קיים בבנים אלו מצות פריה ורביה, לדעת רבי שמעון לקיש: לא קיים.
* לדעת רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה בן בכור, פטור מפדיון הבן - רב פפא מבאר שמדובר שהתעברה מגוי, רבא מבאר שמדובר שהתעברה מישראל.

דף מז עמוד ב
* כהן שמת בתוך 30 יום מלידת בנו החלל - לדעת רב חסדא: הבן חייב לפדות את עצמו, לדעת רבה בר רב הונא: לא חייב. (ואם מת האב לאחר שעברו 30 יום מלידת הבן החלל - לדעת כולם הבן לא חייב).
* אלמנה שנשאת בתוך 3 חודשים מפטירת בעלה הראשון וילדה בן - בן זה לא יורש כלל לא עם יורשי הבעל הראשון ולא עם יורשי הבעל השני, והבן שנולד אחריו לא יורש פי שנים כדין בכור.
* המשנה מבארת מתי דין הולד כדין בכור לנחלה ולכהן, ומתי אינו נחשב כלל בכור.

דף מח עמוד א
* במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאשה שילדה שני זכרים ומת האב וחילקו ביניהם את הירושה (לדעת רבי מאיר: פטורים לתת את פדיון הבן, לדעת רבי יהודה: חייבים) - והגמרא מבררת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) במה נחלקו.
* המלוה את חברו על ידי ערב - לא יתבע מן הערב תחילה.
* לדעת רב אסי: האחים שחלקו בניהם את ירושת אביהם - על מחצה מהירושה דינם כיורשים ועל מחצה מהירושה דינם כלקוחות.

דף מח עמוד ב
* לדעת רב פפא: מלוה על פה - גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות.
* המשנה מביאה כמה מקרים (של שתי נשים של אדם אחד או של שני בני אדם שילדו) בהם יש ספק מי הוא הבכור, ומבארת את הדין בכל מקרה.

דף מט עמוד א
* לא כותבים הרשאה על גביית מטלטלין, במקום שהנתבע כופר בחובו.
* מת הבן הבכור ביום שלושים ללידתו - לדעת חכמים: דינו כמת ביום שלפניו (פטור מפדיון הבן), לדעת רבי עקיבא: ספק (ואם נתן כבר אז לא יטול בחזרה), והגמרא מבררת את המקור לשיטתם של חכמים ורבי עקיבא.
* נתן מעות לפדיון בנו בתוך שלושים יום על מנת שיחול הפדיון לאחר שלושים יום, ונתעכלו המעות לפני כן - לדעת רב: בנו פדוי, לדעת שמואל: אין בנו פדוי.

דף מט עמוד ב
* הגמרא מקשה מ-2 המשניות שבעמוד א על שמואל, ומתרצת, ומכריעה להלכה כדעת שמואל.
* בכור שלא פדאו אביו ונולד לו בן בכור - אם יש לו רק 5 סלעים: הוא קודם לבנו, ופודה את עצמו. אם יש לו 5 סלעים משועבדים ו-5 סלעים בני חורין: לדעת חכמים פודה את עצמו בלבד, לדעת רבי יהודה פודה את עצמו מהמשועבדים ואת בנו מהבני חורין.
* ערכם של 5 סלעים של פדיון הבן נקבע במנה צורי, ונחלקו האמוראים מהו שוויו.

דף נ עמוד א
* ערכו של סלע של תורה הוא שלושה דינרים ושליש דינר, ולאחר שהוסיפו על המידות ערכו הוא ארבעה דינרים.
* כל כסף האמור בתורה סתם - סלע, כל כסף האמור בנביאים - ליטרין, כל כסף האמור בכתובים (וכן הכסף המוזכר בעפרון) - קינטרין.
* בקשו לגנוז "דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא" מפני טבעה של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה".

דף נ עמוד ב
* הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* למסקנה, דעת רב אסי היא: כל כסף קצוב האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
* תחילת דברי רב אסי מופיעים במשנה, והחידוש בדבריו הוא סיום דבריו שלא נאמרו במשנה: "ושל דבריהם כסף מדינה".