סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 14
דף מג עמוד א
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כהן מלעבוד בבית המקדש.
* באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גרב" לומדים ש"יבלת" נחשבת למום הפוסל כהן ו"דק תבלול" נחשב למום הפוסל בכור בהמה.
* הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכהנים, בקדשים, בבכור).

דף מג עמוד ב
* כהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כהן שנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה (וכהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה).
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול.
* קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פסק להלכה כמשנתנו שהם פסולים משום שאין הם שוים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא שהם פסולים משום מראית העין.
* בהמשך העמוד מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".
מספר צפיות: 17
דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים.
* משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים).
* עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים - כשרים להקרבה על גבי המזבח.

דף מד עמוד ב
* מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותין מים בפני רבים (דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה).
* שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר.
* עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון.
* 4 תנאים נחלקו בביאור המום "מרוח אשך", ובגמרא מבואר טעמיהם.
מספר צפיות: 14
דף מה עמוד א
* במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו ורגליו של כהן, והמקורות לכך.
* הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה.
* עצמות המת שהן "רוב מניינו", מטמאות באוהל - והיינו 125 עצמות, גם אם לאדם מסויים יש יותר או פחות מ-248 עצמות.
* לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל כשהן בפני עצמן עם קצת בשר.

דף מה עמוד ב
* ר' יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנה שנחלקו אם כהן שיש לו 6 אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול.
* איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין.
* הקב"ה משתבח בבעלי קומה.
* גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה).
* כהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואח"כ יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.
מספר צפיות: 11
דף מו עמוד א
* אפי' למי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מודה הוא שנדר על דעת רבים אין לו הפרה, אלא אם בא להתירו לצורך דבר מצוה.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בכור אדם.
* המשנה מפרטת מקרים בהם הולד הוא בכור לנחלה אך לא לכהן, ומקרים בהם הולד הוא בכור לכהן אך לא לנחלה.

דף מו עמוד ב
* לדעת שמואל: נפל שלא כלו לו חדשיו, והוציא את ראשו מרחם אמו כשהוא חי והחזיר את ראשו, אין יציאתו זו נחשבת לידה לענין פדיון הבן - והגמרא הקשתה על שמואל ממשנתנו ודחתה את דבריו.
* אם יצאה רק פדחתו של העובר - לדעת ריש לקיש: זה לא נחשב ללידה לענין נחלה (הולד לא נחשב לבכור ליטול פי שנים בנכסי אביו), לדעת רבי יוחנן: כן נחשב ללידה.
* גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה.
מספר צפיות: 17
דף מז עמוד א
* גוי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר ונולדו לו עוד בנים - לדעת רבי יוחנן: אין אחד מבניו (שנולדו לו אחרי שהתגייר) יורש פי שנים, לדעת רבי שמעון בן לקיש: הבן שנולד ראשון לאחר שהתגייר יורש פי שנים.
* גוי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר - לדעת רבי יוחנן: קיים בבנים אלו מצות פריה ורביה, לדעת רבי שמעון לקיש: לא קיים.
* לדעת רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה בן בכור, פטור מפדיון הבן - רב פפא מבאר שמדובר שהתעברה מגוי, רבא מבאר שמדובר שהתעברה מישראל.

דף מז עמוד ב
* כהן שמת בתוך 30 יום מלידת בנו החלל - לדעת רב חסדא: הבן חייב לפדות את עצמו, לדעת רבה בר רב הונא: לא חייב. (ואם מת האב לאחר שעברו 30 יום מלידת הבן החלל - לדעת כולם הבן לא חייב).
* אלמנה שנשאת בתוך 3 חודשים מפטירת בעלה הראשון וילדה בן - בן זה לא יורש כלל לא עם יורשי הבעל הראשון ולא עם יורשי הבעל השני, והבן שנולד אחריו לא יורש פי שנים כדין בכור.
* המשנה מבארת מתי דין הולד כדין בכור לנחלה ולכהן, ומתי אינו נחשב כלל בכור.
מספר צפיות: 14
דף מח עמוד א
* במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאשה שילדה שני זכרים ומת האב וחילקו ביניהם את הירושה (לדעת רבי מאיר: פטורים לתת את פדיון הבן, לדעת רבי יהודה: חייבים) - והגמרא מבררת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) במה נחלקו.
* המלוה את חברו על ידי ערב - לא יתבע מן הערב תחילה.
* לדעת רב אסי: האחים שחלקו בניהם את ירושת אביהם - על מחצה מהירושה דינם כיורשים ועל מחצה מהירושה דינם כלקוחות.

דף מח עמוד ב
* לדעת רב פפא: מלוה על פה - גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות.
* המשנה מביאה כמה מקרים (של שתי נשים של אדם אחד או של שני בני אדם שילדו) בהם יש ספק מי הוא הבכור, ומבארת את הדין בכל מקרה.
מספר צפיות: 15
דף מט עמוד א
* לא כותבים הרשאה על גביית מטלטלין, במקום שהנתבע כופר בחובו.
* מת הבן הבכור ביום שלושים ללידתו - לדעת חכמים: דינו כמת ביום שלפניו (פטור מפדיון הבן), לדעת רבי עקיבא: ספק (ואם נתן כבר אז לא יטול בחזרה), והגמרא מבררת את המקור לשיטתם של חכמים ורבי עקיבא.
* נתן מעות לפדיון בנו בתוך שלושים יום על מנת שיחול הפדיון לאחר שלושים יום, ונתעכלו המעות לפני כן - לדעת רב: בנו פדוי, לדעת שמואל: אין בנו פדוי.

דף מט עמוד ב
* הגמרא מקשה מ-2 המשניות שבעמוד א על שמואל, ומתרצת, ומכריעה להלכה כדעת שמואל.
* בכור שלא פדאו אביו ונולד לו בן בכור - אם יש לו רק 5 סלעים: הוא קודם לבנו, ופודה את עצמו. אם יש לו 5 סלעים משועבדים ו-5 סלעים בני חורין: לדעת חכמים פודה את עצמו בלבד, לדעת רבי יהודה פודה את עצמו מהמשועבדים ואת בנו מהבני חורין.
* ערכם של 5 סלעים של פדיון הבן נקבע במנה צורי, ונחלקו האמוראים מהו שוויו.
מספר צפיות: 12
דף נ עמוד א
* ערכו של סלע של תורה הוא שלושה דינרים ושליש דינר, ולאחר שהוסיפו על המידות ערכו הוא ארבעה דינרים.
* כל כסף האמור בתורה סתם - סלע, כל כסף האמור בנביאים - ליטרין, כל כסף האמור בכתובים (וכן הכסף המוזכר בעפרון) - קינטרין.
* בקשו לגנוז "דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא" מפני טבעה של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה".

דף נ עמוד ב
* הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* למסקנה, דעת רב אסי היא: כל כסף קצוב האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
* תחילת דברי רב אסי מופיעים במשנה, והחידוש בדבריו הוא סיום דבריו שלא נאמרו במשנה: "ושל דבריהם כסף מדינה".
מספר צפיות: 14
דף נא עמוד א
* מחצית השקל, פדיון מעשר שני, רכישת עולת ראיה - אין נעשים אלא בכסף ולא בשוה כסף.
* לדעת חכמים שבמשנה: לא פודים בכור אדם בעבדים בשטרות ובקרקעות [לומדים זאת בכלל ופרט וכלל], ולדעת רבי: לא פודים בשטרות [לומד זאת בריבוי מיעוט וריבוי].
* כשהפרט כתוב אחרי שני הכללים - לדעת רבי (הסובר כתנא דבי רבי ישמעאל): יש לדרוש זאת בריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים (הסוברים כפי שאומרים חכמי ארץ ישראל): גם את זה דורשים בכלל ופרט וכלל.

דף נא עמוד ב
* גם הקדשות לא נפדים בעבדים בשטרות ובקרקעות.
* כתב לכהן שהוא חייב לו 5 סלעים - הגמרא מכריעה להלכה שאין בנו פדוי בכך (אף אם פרע את דמיו).
* אם נטל הכהן את כסף הפדיון ואח"כ החזיר זאת לאב - יצא.
* אם מת הבן לאחר שמלאו לו שלושים יום, אע"פ שעדיין לא נתן האב את דמי הפדיון, יתן - לדעת ריש לקיש: המקור לכך הוא מגזירה שוה מערכין, ולדעת רבי יונתן: המקור לכך הוא מעולת ראיה.
מספר צפיות: 13
דף נב עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה, שבכור אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק.
* בעל חוב גובה את השבח, אך אשה לא גובה את כתובתה מהשבח.
* שבח ששבחו הנכסים בין היבום לחלוקה של הנכסים בין האחים - לדעת אביי: היבם נוטל את חלק אחיו, לדעת רבא: היבם לא נוטל את חלק אחיו. (אך לדעת כולם: שבח שהשביחו הנכסים בין מיתת האב ליבום - היבם לא נוטל בזה את חלק אחיו).

דף נב עמוד ב
* לדעת ר"מ: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, לא חוזרים ביובל, לדעת חכמים: המתנה חוזרת ביובל, לדעת רבי אלעזר: כולם חוזרים ביובל - והגמרא מבארת את טעמיהם.
* לדעת רבי יוחנן: האחים שחלקו ביניהם את ירושת אביהם - לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל.
* רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהבעל יורש את אשתו מדין תורה, אך אם הורישה לו בית קברות שקבורים בו בני משפחתה, אז משום פגם משפחה יחזיר להם את בית הקברות ויטול דמים.
מספר צפיות: 12
דף נג עמוד א
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני מעשר בהמה.
* לדעת רבי עקיבא: לא מקריבים במקדש מעשר בהמה שהופרש בחו"ל.
* במשנה נאמר שמעשר בהמה נוהג בחו"ל - ובגמרא מבואר שניתן לומר שהמשנה היא כדעת רבי עקיבא, והכוונה היא שבחו"ל יש חיוב להפריש מעשר בהמה (אף שלא מקריבים אותו).
* הסיבה שאין מפרישים מעשר בהמה בזמן הזה הוא מחשש תקלה.

דף נג עמוד ב
* לא תיקנו שבעל הבהמה יטיל מום בכל הבהמות שבעדרו, כדי שלא תקדש אף אחת מהן לקרבן מעשר בהמה וכך לא יבוא לידי תקלה, כי מהרה יבנה בית המקדש ויהיה צורך בבהמות ללא מום להקרבה.
* המשנה שאמרה שאין חיוב הפרשת מעשר בהמה מבהמות של קדשים, עסקה בקדשים קלים וחידשה דין זה לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שקדשים קלים ממון בעלים הם.
* בברייתא ובגמרא מבואר המקור לכך שחדש וישן לא מתעשרים מזה על זה, והמקור לכך שכבשים ועיזים כן מתעשרים מזה על זה.
מספר צפיות: 21
דף נד עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את המקור לכך שאין תורמים מעשר דגן ממין על שאינו מינו.
* כל חיוב שתקנו חכמים, תקנוהו כעין החיוב בדאורייתא, ולכן גם בשני מינים שאינם דגן תירוש ויצהר אי אפשר לעשר מזה על זה.

דף נד עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאי אפשר לעשר מעשר בהמה מבקר על צאן ומצאן על בקר, ואת המקור לכך שכבשים ועיזים מתעשרים מזה על זה.
* הגמרא מבררת מדוע לא לומדים מהפסוק "וכל חלב תירוש ודגן" שכל מיני דגן יתעשרו מזה על זה.
* מניין הבהמות שצריך שתהיינה לאדם בצדדים ובאמצע (במרחק 16 מיל) כדי שתצטרפנה יחד לחיוב מעשר בהמה - לדעת רב: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, לדעת שמואל: אפילו חמש מכאן וחמש מכאן ואחד באמצע.
1 2
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר