דף יג עמוד א
* לדעת המשנה (שבדף הקודם): אין מפרישים תרומה מהפירות לאחר שכבר הופרשה מהם פעם אחת תרומה - כדעת רבי עקיבא (ולא כדעת רבי אליעזר וחכמים החולקים עליו).
* הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק (במשנה בדף הקודם) הסובר שאין תמורה עושה תמורה ואין ולד קדשים עושה תמורה, ומבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שהולד עושה תמורה.
* קדשי בדק הבית לא עושים תמורה - לדעת ת"ק: כי הם לא נקראים "קרבן", לדעת רבי שמעון: דין זה נלמד מדין מעשר בהמה.

דף יג עמוד ב
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי מדוע חזר ונכתב דין תמורה במעשר (אחרי שכבר נאמר דין תמורה בכל הקרבנות כולם).
* דבר הבא לידון בדבר החדש - אין בו אלא חידושו בלבד.
* לדעת רבי שמעון: עולה הבאה מן המותרות (כגון אשם שנדחה מהקרבה וניתק לרעיה ונפל בו מום ומביאים מדמיו עולה) - אינה עושה תמורה, ורבי אליעזר חולק.

דף יד עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרטת דברים שונים שיש בקרבנות היחיד ואינם בקרבנות הציבור, ולהיפך.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שבקרבנות ציבור אם עבר זמנם בטל קרבנם.
* לדעת רבי יהושע בן לוי: נסכים הבאים עם הזבח - אין קריבין אלא ביום.

דף יד עמוד ב
* כותבי הלכות - כשורף התורה, והלמד מהן - אינו נוטל שכר.
* דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה.
* עת לעשות לה' הפרו תורתך אמרי מוטב תיעקר (אות אחת מן ה)תורה ואל תשתכח תורה מישראל.
* נזדמנו להם נסכים בלילה, מקדישין אותם לכתחילה בכלי שרת בלילה ומקריבין אותם בלילה, ועלות השחר פוסלת בהן.
* הגמרא מוכיחה ממעשה אבשלום שקרבנות נזיר הם כקרבנות נדר וקרבים בבמת יחיד.

דף טו עמוד א
* הברייתא מפרטת את חישוב השנים לכך שמרד אבשלום היה מקץ 40 שנה ממתי שעם ישראל ביקשו להם מלך.
* נחלקו התנאים במשנה אם חטאת ציבור שכיפרו בעליה וחטאת ציבור שעברה שנתה מתות או רועות עד שיפול בהם מום.
* אבדה חטאתו והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה קיימת - איזו מהן שירצה יקריב, והשניה - לדעת רבי יהודה (לפי שיטת חכמים): תרעה, ולדעת רבי שמעון: תמות.

דף טו עמוד ב
* לדעת רב פפא: אפילו למי שאומר שחטאת צבור שכפרו בעליה - מתה, מודה הוא שחטאת צבור שמתו בעליה - אינה מתה.
* כל אנשי אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר - היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך - לא היו למדין תורה כמשה רבינו.
* שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
* משמת משה - אם רבו מטמאין טמאו, אם רבו טהורין טיהרו.
* כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה - לא היה בהם שום דופי (מחלוקת), מכאן ואילך - היה בהן שום דופי.
* כל מקום שמוזכר "חסיד אחד" הכוונה היא או לר' יהודה בן בבא או לר' יהודה בר אילעאי.

דף טז עמוד א
* לדעת שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
* לדעת ר' יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה (אם דינה הוא שמתה או שרועה) נשתכחה בימי אבלו של משה.
* בברייתא מובא שאלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, ורבי אבהו אמר שעתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו.
* כלב בן חצרון נקרא כלב בן יפונה כי פנה מעצת מרגלים, ועתניאל בן קנז היה אחיו מן האם.
* בברייתא מבוארת בהרחבה דעתו של רבי שמעון (הסובר שדין חטאות המתות נאמר רק בחטאות של יחיד).

דף טז עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעתו של רבי שמעון: "וכי דנין אפשר משאי אפשר", ומתרצת קושיה זו לאורך העמוד.
* המשנה מפרטת חומרות שיש בקדשים יותר מבתמורה ושיש בתמורה יותר מבקדשים.

דף יז עמוד א
* במשנה נאמר: "ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין" - והגמרא מביאה כמה פירושים לביאור כוונת הדברים.
* במשנה נאמר: "ר' אליעזר אומר הכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין (בתמורה) ולא מקדישין (לעשות תמורה)" - והגמרא מבררת את טעמו.
* המקדיש את הטריפה - לדעת שמואל: יש בה קדושת הגוף (והרי היא הולכת למיתה), לדעת רבי אושעיא: אין בה קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים (ונפדית בלא מום).

דף יז עמוד ב
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ולדות ותמורות של חלק מהקרבנות.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שדין ולד ותמורת שלמים כיוצא בהן, ואח"כ מביאה ברייתא נוספת עם מקור אחר לכך.
* ולד שלמים בעל מום - לדעת רבי אלעזר: נחלקו האמוראים אם סובר שקרב או רועה, ולדעת חכמים: רועה.

דף יח עמוד א
* כל שבחטאת מתה - באשם רועה.
* אשם שניתק לרעייה וקודם שנפל בו מום שחטו סתם - כשר לשם עולה.
* ולד שלמים - לדעת רבי אליעזר: לא יקרב לשלמים (גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים), לדעת חכמים: יקרב לשלמים.
* ולד ולד שלמים וולד ולד תמורה - נחלקו האמוראים בדעת רבי שמעון אם סובר שלדעת כולם יקרבו או לא יקרבו.

דף יח עמוד ב
* לדעת רבא: קדשים שאדם מחויב בהם, כיון שעבר עליהם רגל אחד ולא הביאם למקדש, בכל יום ויום עובר עליהם בעשה.
* ולד תודה ותמורת תודה (והולד שלהם, עד סוף כל הדורות) - הרי אלו כתודה, אלא שאין טעונים לחם. (ובברייתא מבואר המקור לדין זה).
* ולד שנולד מתמורה של עולה (עד סוף כל הדורות) - לדעת רבי אליעזר: הרי הוא קרב כדין עולה, לדעת חכמים: נחלקו האמוראים אם סוברים כדעת רבי אליעזר או שסוברים שירעה עד שיפול בו מום.

דף יט עמוד א
* בסוף העמוד הקודם הובאה סתירה בדעת רבי אלעזר ותירוץ של רב חסדא ושל רבא, ובעמוד זה אביי מקשה על תירוצו של רבא ורבא מתרץ, ואח"כ מובא תירוץ של אביי לסתירה בדעת רבי אלעזר.
* לדעת רבי יוחנן: אם בשעה שהקדיש בהמה מעוברת שיירו לעובר ולא הקדישו - הרי העובר משוייר ואינו קדוש בקדושה שיש באמו (כי "עובר לאו ירך אמו הוא").

דף יט עמוד ב
*רבי אלעזר מודה לחכמים שהמפריש נקבה לאשם וילדה אין בנה קרב לאשם או לעולה.
* הקדיש זכר לדמיו - לדעת רב כהנא: קדוש קדושת הגוף, לדעת רבא (לפני שחזר בו): אינו קדוש קדושת הגוף.
* לדעת רבי שמעון (החולק על ת"ק במשנה וסובר שהמפריש נקבה לאשם תימכר שלא במום): כל דבר שאינו ראוי לקרבן שלשמו הופרש - לא חלה עליו קדושת הגוף.

דף כ עמוד א
* המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - דעת ת"ק: עושה תמורה, דעת רבי שמעון: לעולתו עושה תמורה, לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה, דעת רבי: חולק על רבי שמעון במקדיש נקבה לפסחו.
* המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות - לדעת ר' יהושע: זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות. (והגמרא מבררת את טעמו).

דף כ עמוד ב
* רבה בר אבוה מבאר שמחלוקת התנאים במשנה לגבי דין ולד תמורת אשם היא רק במקרה של "קודם כפרה" (=שעוד לא נתכפר באשם), אך "לאחר כפרה" כולם מודים שהולד עצמו קרב עולה.
* הפריש נקבה לאשם וילדה - בנה ראוי להקריבו לקרבן עולה (לדעת רבי אלעזר).

דף כא עמוד א
* למסקנת הגמרא: המטיל מום בתמורת בכור או בתמורת מעשר או ב"תשיעי של מעשר" - אינו לוקה.
* בכור הבא מחוץ לארץ - המשנה שלנו היא כרבי ישמעאל הסובר שקרב, והמשנה במסכת חלה היא כרבי עקיבא הסובר שאינו קרב.
* רבי ישמעאל לומד (מהיקש לבכור) שמעשר שני בזמן הזה לא מעלים לאכול בירושלים.

דף כא עמוד ב
* כל התורה כולה למדין למד מן הלמד, חוץ מן הקדשים שאין למדין למד מן הלמד. (וישנה מחלוקת אם "בתר למד אזלינן" או "בתר מלמד אזלינן").
* בן עזאי לומד (מהיקש לבכור) שמעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה (ולא בכל הרואה).
* אחרים לומדים (מהיקש למעשר שני) שאפשר להקריב בכור גם אחרי שנתו הראשונה (וחכמים לומדים זאת מהפסוק "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה").
* פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק ב"חמש חטאות המתות".

דף כב עמוד א
* החטאות המוזכרות בתחילת המשנה (ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה) - דינם למיתה בין אם כיפרו הבעלים בקרבן אחר ובין אם לא, החטאות המוזכרות בסוף המשנה (עברה שנתה, אבדה ונמצא בעלת מום) - דינם למיתה רק לאחר שכיפרו הבעלים באחרת.
* לדעת ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה - רועה, ורק אם עברה שנתה ואבדה ונמצאה - מתה.
* לדעת רבא: חטאת שעברה שנתה (או חטאת דחויה, כמו שעיר שמת חבירו) - מתה, חטאת שאבדה - רועה (ואם אבדה ונמצאת בעלת מום - מתה). (לפי רש"י)

דף כב עמוד ב
* הגמרא דנה בדברי רבא שאמר ש"אבודה דלילה לא שמה אבודה".
* הגמרא דנה בענין חטאת שאבדה בשעת כפרה שדינה למיתה, ומבארת באיזה אופן נקראת הבהמה "אבודה".
* המשנה מפרטת את דיני המפריש חטאת ואבדה והמפריש מעות חטאת ואבדו.

דף כג עמוד א
* לדעת רב הונא בשם רב: מחלוקת רבי וחכמים היא במקרה שבא לבית דין לשאול איזו בהמה יקריב, את זו שאבדה או את זו שלא אבדה, אך אם משך אחת מהבהמות מדעתו והקריבה לחטאת, כולם מודים שדין השניה למיתה.
* לדעת רבי אבא בשם רב: מחלוקת רבי וחכמים היא במקרה שכיפרו הבעלים באבודה, אך אם כיפרו הבעלים בשאינה אבודה, כולם מודים שדין האבודה למיתה.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מביאה 2 קושיות על רב הונא ורבי אבא, ומתרצת.
* לדעת רבי אמי: המפריש שני ציבורי מעות לאחריות (שאם יאבד אחד מהם יתכפר בשני) - הרי זה מתכפר באחד מהם ומעות הציבור השני יפלו לנדבה. (ומבארת הגמרא שרבי אמי חידש דין זה בדעת רבי שמעון).

דף כד עמוד א
* לדעת ר' הושעיא: המפריש שתי חטאות לאחריות - מתכפר באחת מהן וחבירתה רועה. (ומבארת הגמרא שרבי אמי חידש דין זה בדעת רבי).
* אבודה בשעת הפרשה ונמצאת קודם הקרבת השניה - לדעת רבי: מתה, לדעת חכמים: רועה. אבודה אף בשעה שהתכפרו הבעלים בשניה - לדעת כולם: מתה.
* אין מפשיטים את עור הבהמה כשהוא שלם באופן שפושטו דרך הרגלים - ביום טוב, ובבכור בהמה לאחר שנפל בו מום, ובפסולי המוקדשין.

דף כד עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, מלמדת על אופן בו מותר להערים על הבכור, להפקיעו מן הכהן ולהקדישו לקרבן אחר שבעליו חייבים בו.
* לדעת רב יהודה: בזמן הזה, מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. (ואילו המשנה - שעולה ממנה שאסור לשנות את קדושת הבכור לקדושה קלה, וכל שכן שאסור להפקיעו לגמרי מקדושתו ולהטיל בו מום - עסקה בזמן שבית המקדש קיים).