דף לא עמוד א
* עד אחד אומר "מאתים זוז הלווהו" ועד אחד אומר "מאה זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: בית שמאי סוברים שאין כאן עדות כלל, ובית הלל סוברים שמחייבים את הנתבע מאה זוז.
* בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג.
* לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.
* יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע על ידי אביו) הם שקרנים.
* אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש שתי לישנות מה פסק רב נחמן.
דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא: רבי יוחנן פסק כחכמים, שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתמו טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה", ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן.
* אמימר מכריע להלכה: שני בעלי דינים, שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים את הלוה ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים את הלוה וילך למקום הוועד.