בכורות דף מג

דף מג עמוד א
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כהן מלעבוד בבית המקדש.
* באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גרב" לומדים ש"יבלת" נחשבת למום הפוסל כהן ו"דק תבלול" נחשב למום הפוסל בכור בהמה.
* הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכהנים, בקדשים, בבכור).

דף מג עמוד ב
* כהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כהן שנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה (וכהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה).
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול.
* קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פסק להלכה כמשנתנו שהם פסולים משום שאין הם שוים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא שהם פסולים משום מראית העין.
* בהמשך העמוד מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".