ערכין דף יט

דף יט עמוד א
* כשזקן בבית - אין בו תועלת, כשזקנה בבית - אוצר בבית.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במי שמחייב את עצמו במשקלו של אדם מסוים או אבר מסוים.
* אם פירש שיתן את משקלו בכסף או בזהב - נותן כפי שפירש, אך אם לא פירש - פוטר עצמו מנדרו בכל מה שיתן כפי שיעור משקלו, אלא אם הוא אדם חשוב ואז עליו לתת כפי כבודו ועושרו.
* האומר: "קומתי עלי" - נותן שרביט שאינו נכפף, האומר: "מלא קומתי עלי" - נותן שרביט הנכפף. (כך דעת רב יהודה הסובר כדעת רבי עקיבא שמדייק את לשונו היתירה של הנודר).

דף יט עמוד ב
* בברייתא מבואר טעמי מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי שנחלקו כיצד משערים משקל יד או רגל של אדם שנדר לתת את דמיהם.
* בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולכן האומר: "משקל ידי עלי" - כוונתו היא עד האציל, והאומר: "משקל רגלי עלי" - כוונתו היא עד הארכובה.
* האומר: "דמי ידי עלי" - בודקים את ההפרש בין שווי עבד שידו אחת מוכתבת לרבו הראשון לבין עבד שעושה מלאכה בשתי ידיו.