אכלינן עיסבי דדברא
פסחים קיח ע"א
"אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג, יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?! כיון שאמר לו (בראשית ג, יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם - נתקררה דעתו.
אמר רבי שמעון בן לקיש: אשרינו {נ"א: דיינו} אם עמדנו בראשונה. ועדיין לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עיסבי דדברא".
וכי למה חפץ ריש לקיש לאכול קוץ ודרדר?
אלא שאמרו על דברי תורה במסכת עירובין דף כא ע"ב:
"(שיר השירים ה, יא) שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, - במי אתה מוצאן – במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש... רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא?!" {קורמי באגמא – עשבי בר באחו}.
מכאן שפירוש: "אשרינו אם עמדנו בראשונה" – שיכולים היינו לעסוק בתורה בלא לטרוח בפרנסת בני ביתנו. "ועדיין לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עיסבי דדברא" – עדיין יכולים אנו להאכיל את ילדינו בקורמי דאגמא.
כשאמרתי דברים אלו לפני רבי ומורי הרב מרדכי אליהו בשיעורו, ענה והוסיף שרבי שמעון בן לקיש איפוא לשיטתו, שביכר שלא לטרוח בפרנסת ילדיו, במסכת גיטין דף מז ע"א: "כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה: (תהלים מט, יא) וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם".
