מדור שנפל ונבנה
סוכה כז ע"ב
"ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. - פשיטא! - מהו דתימא: האי - אחריתי היא, ואינה לשבעה, קמשמע לן".
למסקנה, הסוכה החדשה שנבנתה נחשבת להמשך הסוכה הקודמת, ובקושיה אף סברה הגמרא שדין הוא פשיטא.
וקשה, הרי אמרו במסכת כתובות דף קג ע"א: "אמר אביי, נקיטינן: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו. תניא נמי הכי: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו; ולא עוד, אלא אפילו היא אומרת הניחוני ואבננו משלי - אין שומעין לה".
ומדוע הפוך כאן הדין מהדין הפשוט בסוכה? מדוע מדור האלמנה שנפל והוקם אינו נחשב להמשכו של הבית שנפל, ותהיה האלמנה זכאית לדור בו?
אלא יש לומר שכיון "שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד" – חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, קרינן ביה. הוא שבנה לעצמו את סוכתו בתחילה והוא שבנה את סוכתו לבסוף. וזהו שפירש רש"י: "הואיל וישב בה ביום טוב, וזו להשלים היא - סוכת שבעה קרינא ביה, שתשלומין לראשונה היא". ואילו מדור אלמנה שנפל ובנאוהו יורשין או אלמנה, כבר לא קרינן ביה את לשון תנאי הכתובה: "את תהא יתבא בביתי" (מסכת כתובות דף נב ע"ב; נד ע"א). לא הבעל הוא שחזר ובנה, ולא על שמו נקרא הבנין החדש.
אמנם התוספות כתב: "מהו דתימא כיון דנפלה אחריתי היא - יש ספרים שכתוב בהן קמ"ל כיון (דבדידי') קעביד איהי היא משמע לפי שבונה אותה באותן עצים". לסברה זו אפשר שמדור אלמנה שנפל אינו "נבנה באותן עצים". וקצת ראיה מלשון "אפילו היא אומרת הניחוני ואבננו משלי", משמע שנצרכים דמים לבניה חדשה.
