הצלת חיי שעה
עבודה זרה דף יב ע"ב
"אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא - מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא דחלא שמגז, אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה".
וכן במסכת גיטין דף ע ע"א:
"אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי מיחייא לא חיי, אדהכי והכי ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי וחמרא חייא, אפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה.
אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא מיחייא לא חיי, אדהכי והכי נשקיה רביעתא דחלא שמזג, אפשר דחיי פורתא ומפקיד לביתיה".
שמואל, שהיה רופא (מסכתות בבא מציעא דף קיג ע"ב (ודף פה ע"ב), שבת דף קח ע"א, נדה דף סו ע"א) ורב אידי בר אבין, ממליצים על רפואה אשר תועיל לזמן קצוב. והנימוק: שתהא לו שהות לומר צוואה.
משמע מהדברים שאילולא צורך זה לא קיימת חובה לעשות הכל כדי להעניק לגוסס חיי שעה.
וכדברי הגמרא לקמן מסכת עבודה זרה דף כז ע"ב:
"ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן?
דכתיב: (מלכים ב' ז) אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, והאיכא חיי שעה! אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן".
את הראיה לכאורה הנ"ל מגמרתינו הביאו מחבר ספר נשמת אברהם - הספר הפופולארי של הלכות הרפואה, ושו"ת יחל ישראל סימן פא.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן ל דחה ראיה זו, וכתב שהגמרא רק באה להשמיענו שגם אחרי עשיית רפואות אלו, החולה לא יחיה אלא רק זמן קצר מאד, ולכל היותר 'אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה', ולכן גם לאחר קבלת הרפואה הנזכרת על הנפגע להזדרז ביותר לצוות את ביתו, אבל אין המדובר כלל בחיוב מצידנו לעשות הכל עבור חיי שעה ולו הקצר ביותר.
אמנם הסבר זה דחוק בלשון הגמרא. שאם כך שמואל ורב אידי היו צריכים לחלק את דבריהם: א. החובה להשקותו בתרופה. ב. ההמלצה שיזדרז בצוואה.
