טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל - תורמוס

"ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא ... חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי; אתא לקמיה דרבי יוחנן, א"ל: ... ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים משום שאינן בני תורה ... טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי, והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים? ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי" (עבודה זרה, נט ע"א).

פירוש: מסופר: ר' חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְלַע [הזדמן] ליישוב גַּבְלָא, חֲזָא [ראה] שם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דְּמִיעַבְּרָן [שמעוברות] מִגּוֹיִם שֶׁעמדו להתגייר וכבר מָלוּ וְעדיין לֹא טָבְלוּ, חֲזָא חַמְרָא דְּמָזְגוּ [ראה יין שמוזגים] גּוֹיִם וְשָׁתוּ יִשְׂרָאֵל [ושותים יהודים], חֲזָא תּוּרְמוּסָא דְּשָׁלְקִי לְהוּ [וראה תורמוס ששולקים, מבשלים, אותו] גּוֹיִם וְאָכְלִי יִשְׂרָאֵל [ואוכלים יהודים], וְלֹא אָמַר לְהוּ [להם] וְלֹא מִידֵי [דבר] לתקן את מעשיהם. לאחר זמן אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפני] ר' יוֹחָנָן וסיפר לו על הדברים שראה, אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יוחנן: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם של אותם גוים שֶׁהֵן מַמְזֵרִים, וְהכרז עַל יֵינָן שאסור מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְהכרז עַל תּוּרְמוּסָן שאסור מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם מִשּׁוּם שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה ... ועל מה שאמר לו ר' יוחנן וְעַל תּוּרְמוּסָן גזרו מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, וצריך להרחיקם מדבר הדומה לאיסור. מדייקים: טַעְמָא [הטעם, דווקא] משום שאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, הָא [אבל] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [מותר]? וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, אבל תורמוס, כיון שהוא מר מאד ודאי אין אוכלים אותו בעודו חי, ואם כן בכלל בישולי גוים הוא! ומשיבים: ר' יוֹחָנָן כִּי הַךְ לִישָׁנָא סְבִירָא לֵיהּ [כלשון האחרת סבור הוא] בענין זה, שאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְשׁוּלְחָן שֶׁל מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, והתורמוס אינו מאכל חשוב שיעלה על שולחן מלכים. ולכן, טַעְמָא [הטעם, דווקא] משום שאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה אוסרים להם, הָא [הרי] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [מותר].  (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)


שם עברי: תורמוס תרבותי   שם באנגלית: White Lupin   שם מדעי: (Lupinus albus (termis

שם נרדף במקורות: תורמוסא    שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס


נושא מרכזי: מה מעמדו ההלכתי של התורמוס?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התורמוס התרבותי הקש/י כאן.

מסוגייתנו עולות שתי נקודות שנוכל לבססן בעזרת מקורות נוספים בספרות חז"ל. א. לא ניתן לאכול את התורמוס בעודו חי ויש צורך להכינו למאכל. ב. התורמוס הוא מאכל שאיננו עולה על שולחן מלכים כלומר הוא מזון המיועד לעניים או אפילו לבהמות. במסכת ביצה (כה ע"ב) מתואר אופן ההכנה של התורמוס: "תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל. שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ... ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני בני". מפרש רש"י: "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה". מקטע רגליהון דשונאי ישראל - דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה', התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן".

על הצורך בבישול ומעמדו הנחות של התורמוס אנו לומדים במשנה (שבת, פי"ח מ"א) ובגמרא (שבת, קכו ע"ב, קכ"ז ע"ב). אומרת המשנה: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש אבל לא את האוצר, מפנין תרומה טהורה ... והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים וכו'. במשנה כפי שנכתבה בגמרא שלפנינו הגרסה שונה: "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים". בירושלמי הגרסה היא "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים" (שבת, פי"ח דף טז טור ב /מ"א). מפרשת הגמרא (שבת, קכז ע"ב): "והתורמוס היבש כו'. דווקא יבש, אבל לח לא. מאי טעמא? כיון דמריר לא אכלה". משתמע מהגמרא שהזרעים הלחים אינם ראויים אפילו למאכל לבהמה משום שאם היו ראויים ניתן היה לטלטלם (על פי המשנה "רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין"). נראה אם כן שקיימות 3 דרגות באפשרות השימוש בתורמוס: זרעי תורמוס לחים שזה עתה נקטפו אינם ראויים כלל למאכל. לאחר ייבושם אוכלים אותם עניים או לפי הגרסה השניה עזים. שאר בני אדם אוכלים את זרעי התורמוס רק לאחר שנשלקו כראוי (שבע פעמים). ראוי להעיר שזני התורמוס המודרניים, שהתקבלו לאחר ברירה ממושכת, אינם מרים ולכן הם נקראים תורמוס מתוק.

לאופן הכנת התורמוס למאכל יש השלכה הקשורה להלכות ברירה. למדנו בגמרא בשבת (עד עא): "חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? שאני תורמוסים דשלקי ליה שבע זימני, ואי לא שלקי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי". הלכה זו נפסקה בטור ובשו"ע (או"ח סימן שי"ט, סעיף ה): "הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב". משמעות הדברים היא שהתורמוסים עוברים תהליך ארוך מאד ועד שהם ראויים לאכילה הם עדיין במעמד פסולת (תוספת זו הוצעה על ידי ר' יונתן ברויאר). ניתן להוסיף שהעובדה שהפסולת "ממתקת" את התורמוסים מעניקה להם מעמד של "אוכל".  
 

תמונה 1. תורמוס תרבותי          צילם:  Ghislain118		תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי      באדיבות עודד כהן

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.