מה חל למאן דאמר אין ברירה?
זבחים ג ע"א
"אלא מהא: יתר על כן, אמר ללבלר: כתוב ולאיזה שארצה אגרש - פסול לגרש בו; דילמא שאני התם, דאין ברירה!".
פירש רש"י: "דאין ברירה - וגריעה מסתמא, דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו, ואינתק לשם האחרת".
וקשה, הכיצד אומר רש"י שלמאן דאמר אין ברירה קיים חשש שהבעל התכוין לאשה השניה. הרי מדובר במציאות מוסכמת - שהבעל טרם החליט איזו מנשותיו יגרש, והוא כותב את הגט לשם זו שיחליט, בלא שחושב במפורש על אחת מהן. וכל המחלוקת היא אם מה שיחליט לבסוף יכול לאפיין למפרע את כוונתו, או שאין בכח החלטתו לפעול למפרע!
אלא יש לפרש שלמאן דאמר אין ברירה הכוונה הסתמית שלו מתייחסת לשתי הנשים יחד, כך שמחצית כוונתו מופנית על האשה השניה, לכן זה גרוע מ'סתמא' - כלומר חוסר כוונה ברורה, שניתן לשייכה לשם הקרבן – כסתם כוונות הקרבן.
בדומה לכך, למאן דאמר אין ברירה: "האחין שחלקו - לקוחות הן", כלומר שכיון שאין ברירה, שתי האפשרויות מתקיימות יחד (אמנם יש מקום לחלק, אך גם ניתן להשוות).
גם בדברי רש"י ניתן לפרש הסבר זה, שאין כוונתו 'שמא' – שספק הוא במציאות, אלא שמא אותה חצי כוונה המשוייכת לאשה השניה, בכוחה לקלקל את כוונת הלשמה לאשה המתגרשת.
והרב זלמן נחמיה גולדברג פירש שרש"י לשיטתו, שלמאן דאמר אין ברירה הפעולה יוצרת ספק למפרע היכן חלה פעולתו.
שכן אמרו במסכתות חולין דף יד ע"א ומעילה דף כב ע"א: "הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, ומיחל ושותה מיד - דברי ר"מ, רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין".
ופירש רש"י בחולין: "אוסרין - אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה".
וכן פירש רש"י במעילה: "רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון אוסרין - עד שיפריש ממש דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה ומעשר".
וכן במסכת ביצה דף לז ע"ב אמרו: "ואי קסבר אין ברירה - אפילו חבית נמי אסורה".
ופירש רש"י: "אפילו חבית אסורה - דאין ברירה, ויש לומר: חלק שבא לזה - היה ראוי לחברו".
ואילו שיטת ר"י וריב"ם במסכת גיטין דף עג ע"ב תוספות ד"ה תנא, שלמאן דאמר אין ברירה לא ניתן ליצור שום פעולה למפרע.
