גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשמ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף מד ע"ב 

בענין העסק ב"הלכתא למשיחא"

לאחר מחלוקת התנאים בדיני פיגול (דף מד ע"ב), איתא בגמרא: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי". ודנים שם האמוראים - אם אכן פוסקים הלכה בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה: "אמר רבא, הלכתא למשיחא (הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה. רש"י), א"ל אביי: אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא, אלא דרוש וקבל שכר, הכא נמי דרוש וקבל שכר", ועל כך השיב רב יוסף: "הכי קאמינא לך, הלכתא למה לי, לישנא אחרינא א"ל הלכה קאמינא", ופרש"י: "האי דמיתמהנא קביעות הלכה הוא דמיתמהנא, דמיגרס בעינן, מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה, לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה, ועכשיו אינו נוהג". כיוצא בנידון זה דנו במסכת סנהדרין (נא:) לענין הלכה בחיובי מיתת בית דין, שגם כן אינו נוהג בזמן הזה, יעו"ש.

הנה, משמעות דברי רש"י היא, שהדין-ודברים בין רב יוסף ואביי נסוב אודות פסיקת הלכה כשאין הדבר נוגע למעשה בזמן הזה - אם נכון להתעסק בה. לדברי רב יוסף אין להורות הוראה כשאין הדבר למעשה, ולכך תמה: "הלכתא למשיחא"? ואילו לאביי נכון גם לקבוע הלכה בדבר שאינו נוהג, משום "דרוש וקבל שכר".

אכן, ה'יד רמ"ה' (בסנהדרין שם) כתב בזה ביאור נוסף, וז"ל: "למה הוצרך לקבוע הלכה לימות המשיח שתשוב סנהדרי למקומה וידונו דיני נפשות, והלא כשיבא משיח, אליהו בא עמו, והוא יורה צדק". לדבריו יתכן שגם לרב יוסף נכון להורות הוראה בדבר שאינו נוהג למעשה, אולם בדבר שאינו נוהג כי אם לימות המשיח, אין להורות הוראה, שהרי ממילא נדע אז קביעת ההלכה למעשה על ידי אליהו הנביא, ולא יהא צורך להוראתנו והכרעתנו, ולכן אך למותר הוא להתעסק בזה, ואילו לאביי יש בזה משום דרוש וקבל שכר, על אף שממילא לא יהא צורך להכרעתנו.

ואמנם מצינו שגם הגאון בעל ה'חות יאיר' בתשובותיו (סי' קכד) רצה לומר כן בביאור דעת רבי יוסף, אך הרבה להקשות על זה, וז"ל: "מכל מקום הדבר זה, לומר שלא נפסק הלכה במילתא דעתיד להיות על סמך אליהו ומשיח, זר מאד, וכי כל עלמא גבייהו קאי", והיינו, שיתכן שלא תיוודע פסיקת אליהו הנביא לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואם כן שפיר ראוי להורות גם עתה הוראה למעשה, כי עדיין צריכים להכרעתנו.

יסוד נוסף בדבר מצינו ב'דברי שאול' (לבעל ה'שואל ומשיב', סנהדרין שם), על פי מה שכתבו המקובלים (עי' לקו"ת להאריז"ל פר' קרח - הובא ב'סדר הדורות' ערך שמאי), שלעת"ל תהיה הלכה כבית שמאי נגד בית הלל, וכן תהיה ההלכה כרשב"י - הגם שכהיום אין הלכה כמותו (עי' 'ויקהל משה' מב: ונד. הובא בסדר הדורות שם; וע"ע 'אמרי פנחס' שבת ומועדים אות רפז), ונמצא אם כן שכללי הפסק שלפנינו לא נאמרו כי אם לאור מצבנו בעולם הזה, ואינם לפי מה שיהיה לעתי"ל בימות המשיח, ובכן לא שייך להורות הוראה בדברים הנוגעים כשיבא משיח, שהרי ממילא ישתנה הפסק, ולכן שפיר תמה רב יוסף - "הלכתא למשיחא".

כמובן, שעל ביאור זה לא חלה כלל הערת ה'חות יאיר', שהרי סוף סוף אין לנקוט כלל הוראה למעשה מכח כללי ההוראה שבידנו, ונצטרך ממילא לקול החכמים שיהיו לעתיד - בכדי לידע את המעשה אשר נעשה, והפסק שלנו בענינים הללו למותר הוא - לולא משום "דרוש וקבל שכר".

ממוצא הדברים נעבור לקושיית האחרונים (ראה 'דברי סופרים' ערך דרוש וקבל שכר; 'אור הישר זבחים' שם), בעיקר תמיהת רב יוסף - "הלכתא למשיחא", הלא מצינו שרבי יוחנן בן זכאי תיקן כמה תקנות משום שמא "מהרה יבנה המקדש" (עי' ר"ה ל. סוכה מא.), אם כן תמוהה תמיהת רב יוסף, הלא הדבר נוגע ממש למעשה, שהרי אנו מחכים בכל יום שיבא, ובוודאי נאה לדרוש בהם בכדי שנדע את המעשה אשר יעשון, ומה לנו לתשובתו של אביי – שהדרישה בזה היא משום "דרוש וקבל שכר", הלא הדבר נוגע למעשה ממש.

תמיהא זו קיימת רק לפי המובן מפשטות דברי רש"י, שהוראה בדבר שאינו נוגע למעשה ממש – אך למותר הוא, ובכן תמוה הלא "מהרה יבנה המקדש" – וחובה עלינו לדעת מה לעשות. אכן לפי ה'יד רמ"ה' (סנהדרין שם) לא קשה מידי, כי "הלא כשיבא משיח אליהו בא עמו והוא יורה צדק", ואף אם יבא תיכף ומיד ממש מיותר הוא לפסוק בענינים הנוגעים לעתיד, כי ממילא נדע ההוראה למעשה על ידי אליהו הנביא. וכמו כן לפי ביאורו של ה'דברי שאול' אין בזה שום תמיהא, שהרי הפסק שלנו עתה מיותר לגמרי, מאחר שלעתי"ל ישתנו כללי הפסק, ולכן שפיר אמר רב יוסף "הלכתא למשיחא", ולולי דברי אביי - משום דרוש וקבל שכר - לא היה ראוי להתעסק בהוראה למעשה בדבר שנוגע לעתיד לבא.

בספר 'דברי סופרים' (שם) תירץ את קושייתו, על פי דברי התוס' בכמה מקומות (יומא יג. ד"ה הלכה סנהדרין וזבחים שם ד"ה הלכתא) בשם ר' חיים כהן שאין אומרים "הלכתא למשיחא" אלא כשיש שני תנאים: שאין ההלכה כי אם לימות המשיח, וגם שהמקרה שעליו באה ההלכה בא על ידי מעשה עבירה, כמו בדין הפיגול – שבסוגייתנו, או בדין מיתת בית דין - בסוגיית הגמרא בסנהדרין, לפי ששני הדברים יחד הם דבר שאינו מצוי ואין לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי כלל. ובחי' הריטב"א (יומא שם ד"ה הלכה) מבואר ביתר שאת: "דלא פריך תלמודא הלכתא למשיחא אלא בדבר שיש בידו עבירה, ולא תנהוג לימות המשיח כדכתיב (ישעי' ס, כא) 'ועמך כולם צדיקים' כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה", ובכן גם כש"מהרה יבנה המקדש" לא יהיה הדבר נוגע למעשה כלל, ושפיר יש לדון בזה – האם יש להורות הוראה בדבר שאינו נוגע למעשה כלל.