אין לי אלא שנשאת לכהן. לקמיה פריך מהיכא תיתי הא אטו משום דניסת ללוי וישראל לאו בת כהן היא: חלל. כהן. שנשא גרושה או זונה וילדה לו בן מיקרי חלל מן הכהונה כדכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו: עובד כוכבים נתין וממזר. אע''פ שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואע''ג דהאי מתניתין ר''ע דדריש וי''ו ושמעינן ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין איכא תנא ביבמות (דף סט.) דאית ליה אליבא דר''ע דכי אמר ר''ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ה''מ בחייבי לאוין דשאר אבל בחייבי לאוין גרידי לא אמר עובד כוכבים איכא לאו דלא תתחתן בם (דברים ז) וכן נתין דהוא מן הגבעונים: בת איש כהן. איש יתירא למה לי אלא למדרש דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן ואף על פי שאינה כהנת אבת כהן קפיד קרא שתהא בת איש כהן ולא אשת כהן: רבי אליעזר אומר כו'. לקמן בעי מאי קאמר: חיללה שבת בת סקילה. והיכי ס''ד דהקל בה הכתוב משאר בנות ישראל לידון במיתה קלה: ומאי שנא מיניה דידיה. לענין שבת למה יחמיר לנו בנקיבות יותר מן הזכרים כהנים: איהו אשתראי שבת כו'. ומשו''ה היכא דלא אשתראי ליה מיהו לא תחמיר עליה: הא לזנות כתיב. ופנויה לאו זנות היא דאין לשון זונה אלא שזינתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו (הושע ט) כי זנית מעל אלהיך לשון מורדת ויוצאה מזה לזה אשוויר''א בלע''ז: כדר''א. במסכת יבמות בהבא על יבמתו: עשאה זונה. ליפסל מן הכהונה אלמא זנות מיקרייא: מאי נינהו. מאי קאמר לן קרא: שזינתה מאביה. בתמיה: אתיא הנה הנה. כתיב (ויקרא יח) בבת בנו ובבת בתו ערות בת בנך או בת בתך וגו' כי ערותך הנה וכתיב (שם) בבת אשתו שארה הנה זימה היא מה באשתו עשה בתה כבת בתה דכתיב (שם) ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו ומן ק''ו לא תייתיה דאין עונשין מן הדין אבל גזרה שוה הוי כאילו מפורש בו דהא להך דרשה איכתיב הנה יתירא: אתיא זימה זימה. לידון בשריפה כתיב הכא זימה היא וכתיב בשריפה זימה (שם כ) באש ישרפו וגו': סלקא דעתך אמינא. האי אביה קרא יתירא הוא דגליא שריפה בבת כהן שזינתה מאביה לאפוקי מגזירה שוה דרבא אתא למימר דלא תידרוש ליה לישראל הבא על בתו בשריפה דמדגלי רחמנא כו' קא משמע לן היא מחללת דבזינתה שאר כל אדם קאמר: לאו בת כהן היא. בתמיה למה לי איש יתירא לריבויי: כי תחל לזנות. כשהיא מתחללת על ידי זנות וזו נתחללה כבר ע''י נשואין שנשאת לחלל לנתין ולממזר נתחללה מן התרומה אפי' ימות וזרע אין לה לא תשוב עוד אל בית אביה כנעוריה ונפסלת נמי מן הכהונה שלא תינשא עוד לכהן וכולה יליף ביבמות בפרק אלמנה (דף סח.): לפסול לה. כגון נתין וממזר: פסלה. עולמית מתרומה ומכהונה והתם פריך האי מיבעי ליה לגופיה זר שאינו כהן לא תאכל בתרומה בחייו ומשני ליה התם וחלל אף על גב דלא פסיל לה הוא דהא כשר לבא בקהל יליף לה בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמוח דף סט.) מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל דכהן גדול הבא על האלמנה פוסל מן הכהונה ומן התרומה דיליף לה מלא יחלל שני חילולין במשמע שמחלל אותה ואת הולד: ללוי וישראל נמי. אע''פ שאינה מחוללת עולמית מיהו כל ימי חייו מחוללת מן התרומה כדכתיב ושבה וגו': ודלא כר''מ. הא דאמרן לעיל בת כהן הנשואה לממזר בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה דלא כרבי מאיר: ואכלה בתרומה בשוגג. דגבי זר איכא חיוב קרן וחומש: משלמת את הקרן. דכיון דלא זכי לה רחמנא בגוה גזילה היא אצלה: ואינה משלמת את החומש. דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה: ומיתתה בשריפה. אם זינתה: נשאת לאחד מן הפסולים. שנפסלה עד עולם ונתחללה הרי היא כזרה גמורה: מאביה. שזינתה מאביה: כלתו בסקילה. במתני' (דף ננ.): ברשות אביה. ארוסה: ברשות חמיה. נשואה: אי כרבנן. דאמרי סקילה חמורה איפכא מיבעי ליה דהא ארוסה חמורה מנשואה ולדידהו נשואה יצתה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה ולא ארוסה מסקילה לשריפה: ואי כרבי שמעון. דאית ליה שריפה חמורה מסקילה הא אמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאו לשריפה: ואי כר' ישמעאל. הא דאמר שריפה חמורה כר' ישמעאל דאמר לקמן בשמעתא ארוסה יצאת לשריפה ולא נשואה דיליף לה מבנין אב דבארוסה הכתוב מדבר: את חמיה חנק הוא. כדין בת ישראל דהא לא יצתה מכללה: כך הצעה של משנת ר''א כמו שהיא שנויה ולא תפכה ולעולם כרבנן דאית להו איפכא ארוסה בסקילה נשואה בשריפה ואיהו נמי הכי אמר כל שהיא בבת ישראל שזינתה מאחר: למטה ממיתת אביה. שריפה כלומר במיתה שהיא קלה משריפה כגון נשואה דחנק בעלמא הוא הכא בבת כהן במיתת אביה כו' כאילו זינתה מאביה ובשריפה: כל שהיא. בבת ישראלית למעלה ממיתת אביה כגון ארוסה דבסקילה ה''נ בבת כהן לא יצאת מכללה להקל ונידונית במיתה חמורה כאלו זנתה מחמיה דבסקילה וה''ק אביה בשריפה הסמוכה למיתת אביה דנחיתא מינה דרגא דהיינו נשואה בת ישראל הכא בבת כהן הוציאה הכתוב להחמיר בשריפה ושהיא למעלה משריפה כגון ארוסה את חמיה דיינין לה כדין כלתו דבסקילה יש לגמגם אמאי נקיט את חמיה תיפוק ליה דכן דינה בסקילה אחרי שלא יצאה מן הכלל ומיהו הא מתקפינן אתקפתא אחריתי ומפקינן ליה מטעמא:

הא מני ר''ש היא. אע''ג דר''ש לא דריש וי''ו דושופטיך בפרק קמא (דף יד. ושם) הכא דריש: