|
טקסט הדף מנוקד
יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר וּקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר
גְּמָ' אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין בְּבֵית חוֹנְיוֹ בִּזְמַן הַזֶּה קָסָבַר בֵּית חוֹנְיוֹ לָאו בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה הִיא וְקָא סָבַר קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לְעָתִיד לָבוֹא דִּכְתִיב כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם מַקִּישׁ נַחֲלָה לִמְנוּחָה מָה מְנוּחָה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר אַף נַחֲלָה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר אֲמַרוּ לֵיהּ אָמַרְתָּ אֲמַר לְהוּ לָא אֲמַר רָבָא הָאֱלֹהִים אַמְרַהּ וּגְמִירְנָא לַהּ מִינֵּיהּ וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ מִשּׁוּם קֻשְׁיָא דְּרַב מָרִי דְּמוֹתֵיב רַב מָרִי קְדוּשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר קְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר וְעוֹד תְּנַן מִשֶּׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶיתֵּר וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה תַּנָּאֵי הִיא (דְּתַנְיָא) אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שָׁמַעְתִּי כְּשֶׁהָיוּ בּוֹנִין בַּהֵיכָל עוֹשִׂין קְלָעִים לַהֵיכָל וּקְלָעִים לָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁבַּהֵיכָל בּוֹנִין מִבַּחוּץ וּבָעֲזָרָה בּוֹנִין מִבִּפְנִים וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת אוֹכְלִין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קְלָעִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹמָה מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא מִכְּלָל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי מִמַּאי דִּלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא וּמָר מַאי דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ קָאָמַר וּמָר מַאי דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ קָאָמַר וְכִי תֵּימָא קְלָעִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמָה לִי לִצְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא אֶלָּא כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה מָצְאוּ אֶת אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם אֲבָל הָרִאשׁוֹנוֹת בָּטְלוּ מִשֶּׁבָּטְלָה הָאָרֶץ אַלְמָא קָסָבַר קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא וּרְמִינְהוּ אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי וְכִי אֵלּוּ בִּלְבַד הָיוּ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר שִׁשִּׁים עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגּוֹב וּכְתִיב כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצוּרוֹת חוֹמָה גְבוֹהָה אֶלָּא לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה מָצְאוּ אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם קִידְּשׁוּם רש"ייש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן במס' זבחים (דף קיט.) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה זו ירושלים למה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זו לזו: גמ' בית חוניו. מזבח חוניו בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים כדאמרינן במס' מנחות (דף קט:): קסבר כו'. דאיכא למאן דאמר התם שבנאה לשם ע''ז: וקסבר קדושה. שנתקדשה ירושלים אינה קדושה לעולם ומשחרבה הותרו הבמות: לעתיד לבא. כלומר משתחרב: והיא היתה נחלה. האמור בפסוק אל המנוחה ואל הנחלה: קלעים להיכל. קא סלקא דעתך במקום חומות היכל שיהא מזבח הבנוי בעזרה קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש כמו שכתוב בספר עזרא ועד עשרים ושנים שנה אחרי כן לא נגמר הבית בשנת שלש לדריוש האחרון: בונין מבחוץ. שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונין לתוך ההיכל: לאו מכלל דר' אליעזר. דבעי קלעים סבר לא קידשה לאחר חורבן לפיכך פירסו קלעים במקום בנין וחזרו וקידשו בתודות ובשיר כדאמר במס' שבועות (דף טז.): ומר מאי דשמיע ליה קאמר. ולא משום צורך קדושה: וכי תימא כו': את אלו. עיירות נמנו בפ' בתרא דערכין לענין בתי ערי חומה לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואין שם יותר מתשעה: ולמה מנאום. והלא הרבה היו שם והתם נמי תנן וכל כיוצא בהן: ורמינהו. מסקנא דמילתיה הוא דאמר לעיל הני תנאי פליגי בקידשה ולא קידשה: תוספותשמעתי שמקריבין בבית חוניו. קשיא היאך מקריבין שם בטומאה דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ויש לומר דשמא לגבי הא לא גזרו חכמים טומאה כיון שמן התורה יכול להקריב: ומאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי. הקשה הר''ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל ועוד קשיא כיון דתנאי היא אמאי הדר ביה לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה לכך נראה להר''ר חיים דכ''ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה: דכולי עלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. הקשה רבינו תם אמאי לא מייתי ראיה דרבי אליעזר אית ליה בפ' קמא דחגיגה (דף ג: ושם) דלא קדשה לעתיד לבוא דקאמר התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית ומסיק אמר ר' אליעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מה טעם משום דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ותירץ רבינו תם דמה טעם דהתם גמרא הוא דקאמר לה ולאו מילתא דרבי אליעזר היא ותדע דהא במשנה דמסכת ידים (פ''ד משנה ג) דתניא מילתיה דרבי אליעזר לא תנא לה והכי פירושה מה טעם מעשרין משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדשה כדי שיסמכו עליהן עניי ישראל בשביעית וכל שכן עמון ומואב שהן חוצה לארץ שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדש' והניחום לעניים דהא לא מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון אלא מיירי באותן שהניחו ישראל בצאתם ממצרים ולא כבשום והכי נמי משמע במסכת ידים (ג''ז שם) דחשיב להו עם בבל ומצרים שהן חו''ל וההיא דחזקת הבתים (ב''ב דף לח.) דקאמר שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל דמשמע דעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו מא''י מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון ועוד הקשה ר''ת מהא דאמר במס' ביצה (דף ה: ושם) ובר''ה (דף לא:) כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר ובקש להפקירו לעניים וא''כ משמע דאית ליה קדשה לעתיד לבוא ומשום שלא היה רוצה לטרוח להוליכו לירושלים היה מפקירו לעניים שיוליכו אותו ויאכלוהו שמה דאי סבר לא קדשה והיה צריך לפדותו כאותו שבחוצה לארץ שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם מה היו העניים מרויחים אחרי שצריך לפדותו וי''ל משום דבראשונה כרם רבעי שבארץ ישראל היה צריך להוליכו לירושלים גם בקש ר' אליעזר להוליכו משום דכל דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו ואהא מייתי לה בביצה (ג''ז שם) ומכל מקום העניים היו מרויחים במה שהיו יכולים לחללו בשוה פרוטה כדשמואל ונהי דשמואל לא אמר למלתיה אלא בדיעבד כדמשמע לישנא שחללו היינו דווקא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה לא ואפילו לכתחילה והכי נמי איתא בשאלתות דרב אחאי בפרשת קדושים תהיו (סוף סימן ק') ומברך על פדיון עובר לעשייתן וקלי ליה לדמי פדיוניה או ישליכם לנהר: [וע''ע תוס' ר''ה לא: ד''ה בקש]: למה מנו חכמים את אלו. קשה אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה לא בטלה והאיכא תנא דאית ליה בפ' הערל (יבמות דף פב:) דקדושה ראשונה ושניה יש להן הא שלישית אין להן דקדושה אחרונה לא בטלה וקדושת חוניו היתה לאחר קדושה שלישית ויש לומר דאפילו למאן דאמר קדושה אחרונה לא בטלה היינו דוקא לענין תרומה בזמן הזה אבל לכל מילי אחריני ודאי בטלה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|