|
טקסט הדף מנוקד
מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה אוֹ לָא
עַד כָּאן לָא אִיבַּעְיָא לַן אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה אֲבָל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא דִּלְמָא לְעוֹלָם לָא הֲדַר בֵּיהּ וְרַבִּי זֵירָא לִדְבָרָיו דְּרָבָא קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מְזַמְּנִין יִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי מֵעַיִין וְאֵין מְזַמְּנִין גּוֹי עַל בְּנֵי מֵעַיִין מַאי טַעְמָא יִשְׂרָאֵל דְּבִשְׁחִיטָה תַּלְיָא מִילְּתָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא אִישְׁתְּרִי לְהוּ גּוֹיִם דְּבִנְחִירָה סַגִּי לְהוּ וּבְמִיתָה תַּלְיָא מִילְּתָא הָנֵי כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמוּ אָמַר רַב פָּפָּא הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב וּבְעַי דְּאֵימָא לֵיהּ מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹיִם אָסוּר וְלָא אֲמַרִי לֵיהּ דְּאָמֵינָא הָא טַעְמָא קָאָמַר תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וְאוֹכְלוֹ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ שֶׁל בְּהֵמָה וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ מַתְנִי' הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם כְּשֵׁרִים וְנֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בַּדָּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הוּכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה גְּמָ' טַעְמָא דְּלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם הָא יָצָא מֵהֶן דָּם אֵין נֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת אַמַּאי יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין וּמִמַּאי דִּבְחוּלִּין עָסְקִינַן דְּקָתָנֵי חַיָּה דְּאִילּוּ קָדָשִׁים חַיָּה בְּקָדָשִׁים מִי אִיכָּא וְתוּ אִי בְּקָדָשִׁים כִּי לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם כְּשֵׁרָה הוּא עַצְמוֹ לַדָּם הוּא צָרִיךְ וְתוּ אִי בְּקָדָשִׁים כִּי יָצָא מֵהֶן דָּם מִי מַכְשִׁיר וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁנֶּאֱמַר עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר וְתוּ אִי בְּקָדָשִׁים כִּי לֹא יָצָא מֵהֶם דָּם לָא מִתַּכְשְׁרִי (לִיתַּכְשְׁרִי) [לִיתַּכְשְׁרוּ] בְּחִיבַּת הַקֹּדֶשׁ דְּקַיְימָא לַן חִיבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁלְּקָחָן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן וּדְלָא כְּרַבִּי מֵאִיר דִּתְנַן רש"ימי מצטרף ראשון לשני. הואיל וגם הוא לטהר נשחט או לא ופשיט התם אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני להתיר שאר העובר באכילה לא יצטרף עמו לטהר אותו אבר מידי נבלה ולענין ניקבו בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף דלא מהני חילוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנין לא איתיליד ריעותא: עד כאן לא איבעיא כו'. והשתא אהדרינן לשמעתין דאמרינן הדר ביה ר' זירא מההיא דלעיל מדבעי מהו לטהרה מידי נבלה מכלל דפשיטא ליה דאיטרפא בנקיבה דביני ביני: לא הדר ביה. ופשיטא ליה לרבי זירא דאף באכילה שריא דאין טרפה לחצי חיות והא דבעי רבי זירא לענין טומאה: לדבריו דרבא. דאמר לעיל לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בבני מעיים טרפה מיבעיא ליה לר' זירא אם טהורה מיהא מידי נבלה או לא: מדריש לקיש. דאמר כיון שנחתך קנה הוי ריאה כמנחא בדיקולא שמע מינה אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת ועובד כוכבים לאו בשחיטה תלי היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן ואין יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצתה מידי אבר מן החי ע''י שחיטתה: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא. כי אמר להא מילתא: ולא אמרי ליה. ונחמתי בעצמי ולא הקשיתי לו: הרוצה לאכול כו'. משום דמעלי כדאמר לקמן בסמוך הרוצה שיבריא: מבית השחיטה. שאינו מחוסר הפשט ויכול לחותכו מיד קודם יציאת הנפש וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרינן בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת''ל לא תאכלו על הדם: אחד עובד כוכבים כו'. ולא אמרינן במיתה תליא מילתא והויא אבר מן החי לגבייהו והיינו דלא כרב אחא: ומדיחו יפה יפה. מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא: מתני' בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות ובגמרא פריך אפילו הוכשרו נמי אין שני עושה שלישי בחולין: הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה: גמ' כי לא יצא מהן דם כשרה. בתמיה זריקת דם הוא דשריא להו דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: שאינו מכשיר. אם נפל על הזרעים: דם הנשפך כמים. הוי כמים: דקיימא לן חיבת הקדש מכשרתן. למיהוי אוכלא ולקבולי טומאה דתניא בפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה דאע''ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש משויא להו אוכלא: בכסף מעשר. בירושלים דכתיב (שם יד) ונתת הכסף וגו' ואשמועינן דשני עביד בהו שלישי דלא כר''מ: תוספותמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. הא דלא אדכר הדחה קמייתא כגון דחלליה בי טבחי כדאמר בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג.) אי נמי משום דאיירי בבשר בית השחיטה ולא הוצרך להזכיר ולקדירה איירי אי נמי מיירי לצלי אף ע''ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא שנחתך קודם שתצא נפשה מבית השחיטה ועדיף מבישרא דאסמיק בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד:): אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) פריך והא איכא יפת תואר ומשני שאני עובדי כוכבים דלאו בני כיבוש נינהו וה''נ שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ואין להקשות מהא דאמר פרק ד' מיתות (שם דף נח:) עובד כוכבים ששבת חייב וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע''ג דאמר אפילו ששבת בשני בשבת חייב מכל מקום לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת ואע''ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ''מ לא שרי וא''ת דבפרק גיד הנשה (לקמן דף קב.) דפליגי אם נוהג אבר מן החי בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע''ג דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי דטמא מ''מ אסיר ליה משום טמא ולא אשכחת דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אלא לר' מאיר דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א''כ מאי פריך התם בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) מגזל דפחות משוה פרוטה וי''ל דמכל מקום אבר מן החי דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע''ג דעובד כוכבים אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דלמא לית ליה ההוא כללא אלא סבר לה כמ''ד הכא אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים: השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא כו'. משמע דדם חיה ועוף מכשירין וקשה להר''ר יעקב מאורליינ''ש דבגמרא דריש דדם קדשים אינו מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר כו' ובפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) אמרינן דלא אמרינן בהמה בכלל חיה לכסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי אלמא בדם חיה ועוף דכתיב כסוי לא הוי בכלל תשפכנו כמים ויש לומר דכל דם הנשפך על הארץ שאין מקבלים אותו בכלי כגון דם חיה ועוף הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כסוי אלא דלענין כסוי גלי רחמנא דדם חיה ועוף בעי כסוי אבל מכל מקום הוקש למים לענין הכשר כיון דנשפך על הארץ: ונאכלין בידים מסואבות. לצלי איירי דלא בעי הדחה אי נמי לקדירה והודחו במי פירות: דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה הר''ר יעקב מאורליינ''ש דבפרק כל שעה (פסחים דף כב.) פריך והרי דם דכתב רחמנא וכל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננין לזבל ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה והשתא היכי דייקי היתר הנאה מהאי קרא לדם קדשים הא לא איתקש למים ויש לומר דמכל מקום כיון דדם חולין שרי בהנאה אם כן אכילה דכתיב גבי דם הויא אכילה ממש. [וע''ע תוספות פסחים דף כב. ד''ה מה]: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|