|
טקסט הדף מנוקד
בָּעֵינָא פְּרָסוֹת וְלֵיכָּא
אֶלָּא מֵעַתָּה קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה לִיתְּסַר הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי פַּרְסָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ אֵין מְמִירִין הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּמַקֵּישׁ תְּמוּרָה לְמַעֲשֵׂר מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נוֹהֵג בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים אַף תְּמוּרָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים וּמְנָא תֵּימְרָא דִּתְנַן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁים הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה כּוּלָּהּ עוֹלָה אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רֶגֶל שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ לְמַאן קָא מַהְדַּר לֵיהּ אִילֵּימָא לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא וְהָתַנְיָא יָכוֹל הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה תַּלְמוּד לוֹמַר כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ קֹדֶשׁ וְלֹא כּוּלּוֹ קֹדֶשׁ יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא הָא כֵּיצַד תִּמָּכֵר לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת וְדָמֶיהָ חוּלִּין חוּץ מִדְּמֵי אֵבֶר שֶׁבָּהּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים מִנַּיִן לָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ לְמַאן אִי לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא אֶלָּא לָאו לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא רַבִּי יוֹסֵי טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר מַתְנִי' הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵילֵד מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים יָצָא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה גְּמָ' אִתְּמַר יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְגוֹי וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ קָסָבַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ וְכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבֵּיהּ אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה קָדוֹשׁ וּמַאי דְּזַבֵּין לֹא כְּלוּם זַבֵּין רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ קָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ וּמַאי דְּזַבֵּין שַׁפִּיר זַבֵּין וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דְּאִתְּמַר יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דּוֹפֶן וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי דֶּרֶךְ רֶחֶם רַב הוּנָא אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ רַבָּה אָמַר קָדוֹשׁ רַב הוּנָא אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ וְרוּבָּא קַמָּא לֵיתֵיהּ בְּרֶחֶם רַבָּה אָמַר קָדוֹשׁ רַבָּה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ וְרוּבָּא דֶּרֶךְ רֶחֶם נָפֵיק וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם דִּלְקוּלָּא אֲבָל בְּהָךְ דִּלְחוּמְרָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבָּה רש"יבעינא פרסות בבהמה. דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאת בבהמה תאכלו: קלוט במעי פרה ליתסר. ואנן אמרינן לעיל (דף סח:) דשרי אפי' לר''ש: תנא דבי ר' ישמעאל כר''ש. מצינו משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר''ש בן יוחי: פרסה בבהמה תאכלו. קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא פרסה ולא פרסות: כדאמרן מעיקרא. דעובר איקרי בהמה: ר''ש היא. טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במסכת תמורה בפ''ק דתנן אמר ר''ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב כל מעשר בקר וצאן וגו' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט (ויקרא כז): אף תמורה. אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה: ומנא תימרא. דהא אין ממירין ר''ש היא: דתנן. בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפרש טעמא והלא במוקדשין בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' שמע מינה מדקאמר והלא במוקדשין דלרבי שמעון מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו כו' כדלקמן ובזו אתה חלוק עלי דאי ס''ד ת''ק אין ממירים ר''מ היא כשאר סתם משנה: מי אית להו האי סברא. במוקדשין דכולה עולה דנימא להו רבי יוסי והלא במוקדשין אתם מודים לי והתניא כו': יכול תהא יוצאה לחולין. בפדיון שיפדה אותו אבר: תמכר. בהמה זו לצרכי עולות ודמיה חולין: חוץ מדמי אותו אבר. וממנו לא יטול הדמים לפי שאינו שלו ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסר אבר והוא היה מחוייב עולה: יהיה לרבות את כולה. דה''ל למיכתב כל אשר יתן ממנו לה' קדש ומדכתיב יהיה ריבויא הוא דאפי' לא נתן לה' אלא ממנו דהיינו מקצתה יהיה קדש כולה: אלא לאו. ת''ק ר''ש היא וכיון דשמעת ליה בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא הוא: לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. מהא לא תימא דת''ק ר''ש היא דלעולם אימא לך דר''מ היא או ר' יהודה דלא שמעינן להו דמקשו וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברין לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשים כו' לאו משום דסבירא ליה דנימא והלא במוקדשים אתה מודה לי אלא ה''ק ליה הלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא ליה מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהא כולה תמורה ואישתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא בהמה בבהמה: מתני' המבכרת המקשה לילד. בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון: ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש: יצא רובו. כאחת וחתכו: ה''ז יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד: ופטורה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא: גמ' וחזר ויצא שליש אחר. והרי כאן רוב: רב הונא אמר קדוש. בכור זה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן: אינו קדוש. והרי הוא חולין כדמפרשי טעמייהו: למפרע הוא קדוש. אע''ג דבלידה תלא רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משוי ליה לידה מתחלה ואגלאי מלתא דכי זבין לעובד כוכבים לאו כלום זבין דאין לו חלק בו: מכאן ולהבא. מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה ה''ל יד עובד כוכבים באמצע ותו לא קדיש בב' שלישי אחרונים: יצא שליש דרך דופן. תחילה ע''י סם וסכין ובגמר לידה נפתח רחם ויצאו שני שלישים: למפרע הוא קדוש. הרוב הראשון קדושתו תלויה שבתחלת לידה הוא צריך ליקדש: מכאן ולהבא. משיולד רובו או בתחילה או בסוף: דאי אשמעינן בהך. קמייתא: בהא קאמר רב הונא. למפרע הוא קדוש: משום דלקולא. כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא דמפקעינן לבכור מקדושתו: תוספותתמכר לצרכי עולות. לא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש .. חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ז.) דקדושה ואינה קריבה דחשיבה דחויה מעיקרא דהתם לא הוה בידו להקדישה כולה מתחלה אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול להקדישה כולה: יצא רובו הרי זה יקבר. אע''ג דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דב''ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור הכא מודו דאסור למכור לעובד כוכבים דהא מוקמינן לה התם כר''ע ושמעינן ליה לר''ע בפרק טבול יום (זבחים דף קג:) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשר אסור בהנאה והיינו טעמא דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעובדי כוכבים: רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש. הא דאמר רב יהודה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה אבל אימרא באזניה לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום דכשיצא אח''כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוה כדאמרי' הכא גבי מכירה ומיהו איכא לאוקמי האי דרב יהודה אליבא דרב הונא ומכי חזי לאזנו דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא למיחש מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה דלא חזי להקרבה ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש ההיא סוגיא דלא כרב הונא דלרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור וכן הא דא''ל רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוא או בכור הוי ההיא נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה לעובד כוכבים להנך: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|