|
טקסט הדף מנוקד
וַיְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ
אָמְרוּ הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִילוּ אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא בְּלָא הָא לָא סַגִּי מַאי שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בִּשְׂכַר שֶׁמְּשַׁהִין עַצְמָן בַּבֶּטֶן כְּדֵי (שֶׁתַּזְרִיעַ אִשְׁתּוֹ) [שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן] תְּחִילָּה נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר פְּרִי הַבֶּטֶן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים [וְכוּ'] מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה וְאָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה הָכָא נָמֵי אַגַּב בִּיעֲתוּתָא דְּמַלְאֲכָא דְמוֹתָא חָזְיָא וְהָאֲנַן תְּנַן שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים הָא לָא קַשְׁיָא פַּחְדָּא צָמֵית בִּיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא אֶלָּא הָא דִּתְנַן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כׇּל הָאֲנָשִׁים מֵתִים זָבִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵין זָב אֶלָּא מִי שֶׁמֵּת זָב אִקְּרִי כָּאן מִבְּשָׂרוֹ וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ אֶלָּא טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְתַנְיָא בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין כֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הַנָּשִׁים מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִין וְהָיוּ זָבִין חַיִּין מִתְבַּיְּישִׁין הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הָאֲנָשִׁים מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים מַתְנִי' הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה וְיָצְאָה מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם וּמְטַמְּאָה בְּאֹהֶל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר מִשֶּׁמֵּתָה וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וָמֵתָה וְיָצְאָה מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל גְּמָ' מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אַף עַל גַּב דְּנֶעֱקַר דָּם מִשֶּׁמֵּתָה מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם אָמַר רַבִּי זְעֵירִי מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר בְּאֹהֶל נָמֵי מְטַמֵּא אָמַר רַב יְהוּדָה דַּם תְּבוּסָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּתַנְיָא אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה פֵּירֵשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה הָרוּג שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דָּם בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין בְּמוֹתוֹ סָפֵק בְּחַיָּיו יָצָא סָפֵק בְּמוֹתוֹ יָצָא סָפֵק בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ זֶהוּ דַּם תְּבוּסָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר אֶלָּא אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה הָרוּג שֶׁיָּצָא הֵימֶנּוּ רְבִיעִית דָּם בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ וַעֲדַיִין לֹא פָּסַק סָפֵק רוּבּוֹ בְּחַיָּיו וּמִיעוּטוֹ בְּמוֹתוֹ סְפֵק מִיעוּטוֹ בְּחַיָּיו וְרוּבּוֹ בְּמוֹתוֹ זֶהוּ דַּם תְּבוּסָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָרוּג שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם וְהָיָה מוּטָּל בַּמִּטָּה וְדָמוֹ מְטַפְטֵף לְגוּמָּא טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַטִּפָּה שֶׁל מִיתָה מְעוֹרֶבֶת בּוֹ וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין מִפְּנֵי רש"יויקדש עצמו. לשמש בצניעות: שמשהין. להוציא את הזרע: פחדא צמית. דאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים: ביעתותא. הבהלות פתאום שאדם רואה או שומע נבהל מרפיא: אלא הא דתנן כל האנשים. המתים מחזקינן להו כזבין סמוך למיתתן ואי טעמייהו דב''ש משום ביעתותא דמלאך המות זכרים היכי מטמאו הא זכר אינו מטמא באונס דקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו: אלא טעמייהו דב''ש. מדרבנן משום כבוד זבין התקינו שיהו מטבילין כלים של סמוך למיתה אף על פי שלא נגעו בהם לאחר מיתה: [כלים]. אף הכלים של קודם למיתה: מתביישין. שאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם: מתני' מטמא משום כתם. דדם נדה במשהו דאי משום טומאת מת לא מטמא אלא ברביעית: ומטמא באהל. אם כל הרביעית יחד: שמטמאה משום כתם. שנעקר מחיים: גמ' לת''ק מקור מקומו טמא. הילכך אף על גב שנעקר לאחר מיתה מטמא בנדות מפני שהיה במקור מחיים ואע''ג דלאחר מיתה לאו רואה היא: באהל נמי מטמא. בתמיה הרי יוצא מחיים: דם תבוסה איכא בינייהו. לר' יהודה הואיל וספק הוא ספק אם נעקר כולו מחיים ספק אם נעקר מקצתו לאחר מיתה הוה דם תבוסה ומדרבנן מטמא באהל דמדאורייתא עד שתהא רביעית לאחר מיתה ור' יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא דכיון דכורעת לילד הוא כולו נעקר מחיים: איזהו דם תבוסה. דאמרינן בפירקין דלעיל (דף סב:) דטומאתו דרבנן: בחייו ובמותו. שהתחילה הרביעית לצאת מחיים ספק כולו מחיים ספק כולו במותו זהו דם תבוסה וטמא מדרבנן באהל כדאמרי' בפירקין דלעיל דם תבוסה דרבנן: וחכ''א. זה אינו הואיל ואיכא לספוקי שמא כולו במותו הוה ליה ספק טומאה דאורייתא ברה''י וספקו טמא: אלא איזהו דם תבוסה. דטומאתו מדברי סופרים: הרוג שיצא כו'. דפשיטא לן דלא נפיק מיניה רביעית שלמה לאחר מיתה וספק רובו מחיים כו' רבותא אשמעינן דאע''ג דמספקא לן אי רובו מחיים גזר עליה טומאה ומיהו אי הוה נמי רובא לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלמה דמת בעינן ומיהו אי הוה פשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו עליה: תוספותוהאנן תנן שחרדה מסלקת הדמים. בלאו מתניתין דהכא הוה מצי למפרך אדרב אלא אגב דקאי לפרושי מתני' פריך אמתניתין: אלא טעמא דבית שמאי כדתנן בראשונה. משמע דהך לא אתי כב''ה ותימה דבסוף מועד קטן (דף כז:) תני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם דהוי הילכתא פסיקתא משמע דבכולהו הלכתא כמו שהתקינו לבסוף ובתוספת' דמכילתין (פ''ט) קתני לכולהו ואומר ר''ת דברייתא דהכא איירי בכלים שהיו עליה סמוך למיתה ומודו ב''ה בכלים שיש עליהם טומאת זבה אבל פלוגתא דמתניתין ארישא דזב וזבה מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר כו' שמא יתעלפה והך חומרא מוקי בית שמאי בכל הנשים שמטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר ואהא דוקא פליגי ב''ה ועוי''ל דבראשונה דהכא היינו דמתחילה היו נוהגין כב''ה ולבסוף התקינו לכ''ע שיהיו נוהגין כבית שמאי: מטמא משום כתם. פי' כדם נדה במשהו דאי משום מת בעי רביעית: מקור מקומו טמא איכא בינייהו לת''ק מקומו טמא ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפי' פחות מרביעית משום דנגע במת אלא כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אע''ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם דהא ודאי השתא הוא דאתא דם ולא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית [במשהו]: בין בחייו בין במותו. מפרש ואזיל ספק בחייו כולו ספק במותו כולו ספק בחייו ובמותו קצת בחייו קצת במותו: ה''ג בפי' ר''ח ובתוספתא דאהלות (פ''ד) הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ועדיין לא פסק ספק רובו מחיים כו'. ורבינו שמואל כתב דלא איתפרש ומפרש ר''י ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלמה ואף ע''ג דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה אבל כשראינו כשפסק משמת לא גזרו עליו דין דם תבוסה כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה במה שיצא אחרי כן ודמו מטפטף לגומא (שמא) מספקא ליה לר''י אי בעי רבי יהודה ועדיין לא פסק כרבנן וטיפה של מיתה לאו דוקא אלא הכי קאמר ומה שיטפטף לאחר מיתה אינו מתבטל ראשון ראשון אלא מצטרפין כולן עד שיהא בו שיעור לטמא ורבנן מטהרים דראשון ראשון בטל או דילמא לא בעי עדיין לא פסק וטיפה דנקט דוקא מדקאמר לקמן שאני אומר טיפה של מיתה עומדת לה על העץ הא אם ירדה למטה הוה מטמא רבי יהודה אע''ג דאין דרך לעמוד על העץ אלא מעט ורבנן דקאמרי ראשון ראשון נפסק רבותא קאמר אפילו לא פסק כיון דאינו אלא מטפטף ראשון ראשון בטל והרב ר' יהודה בן ה''ר י''ט מפרש ועדיין לא פסק פירוש מלהיות שותת אילו היה מטפטף היה טהור דראשון ראשון בטל וחכמים דבתר הכי היינו תנא קמא דמפרשי טעמייהו אמאי פליגי אדרבי יהודה מפני שראשון ראשון נפסק וכן נמי ר' יהודה בתר הכי מפרש טעמא אמאי פליג אדר''ש שאני אומר טיפה של מיתה עמדה על העץ ור''ת מפרש ועדיין לא פסק שאחר שנודע לנו שמת ראינו שלא פסק ובודאי איכא מיעוט לאחר מיתה כדמפרש ואזיל ספק רובא מחיים ספק מיעוט כו' ואתא לאפוקי מתנא קמא דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא: ודמו מטפטף לגומא. רבי יהודה נקט גומא משום שהזכיר טפטוף שיהא יחד ומצטרף דבלאו גומא אינו מתערב יפה אלא נוטף כאן וכאן אבל רבי שמעון דנקט שותת אפילו בארץ מתערב יפה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|