|
טקסט הדף מנוקד
לְקִיּוּהָא דְפֵירָא בְּעֵינֵיהּ הָכָא לֵיתָא לְקִיּוּהָא דְפֵירָא בְּעֵינֵיהּ:
אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח וְכוּ': מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי וְאִם אַסְכָּלָא מְנוּקֶּבֶת מוּתָּר וְאָמַר רַבִּי צָדוֹק מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכָּלָא מְנוּקֶּבֶת בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִינָּנָא בַּר אִידִי מֵרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה וּגְרָפוֹ וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר מַהוּ אֲמַר לֵיהּ הַפַּת מוּתֶּרֶת אֲמַר לֵיהּ וְהָאָמַר רַב חִינָּנָא סָבָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ וּגְרָפוֹ וְצָלָה בּוֹ אֶת הַפֶּסַח אֵין זֶה צְלִי אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר צְלִי אֵשׁ צְלִי אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים טַעְמָא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא צְלִי אֵשׁ צְלִי אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים הָא לָא גַּלִּי רַחֲמָנָא הֲוֵי אָמֵינָא צְלִי אֵשׁ הוּא אֲמַר לֵיהּ גַּלִּי רַחֲמָנָא הָתָם וְיָלְפִינַן מִינַּהּ וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָתָם טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא צְלִי אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים הָא לָא כְּתַב רַחֲמָנָא צְלִי אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים הֲוָה אָמֵינָא אַאֵשׁ קָפֵיד רַחֲמָנָא וַאֲפִילּוּ גְּרָפוֹ נָמֵי צְלִי אֵשׁ הוּא אֲבָל הָכָא אַעֵצִים דְּאִיסּוּרָא קָא קָפֵיד רַחֲמָנָא וְהָא לֵיתַנְהוּ תָּנוּ רַבָּנַן חֲתָכוֹ וּנְתָנוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּה צְלִי אֵשׁ רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי לְרַב חִסְדָּא מִי אָמַר רַבִּי גֶּחָלִים אֵשׁ נִינְהוּ וּרְמִינְהוּ מִכְוַת אֵשׁ אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּכְוָה בְּאֵשׁ נִכְוָה בְּגַחֶלֶת בְּרֶמֶץ בְּסִיד רוֹתֵחַ בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ וְכׇל דָּבָר הַבָּא מִן הָאוּר לְאֵיתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר מִנַּיִין תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִכְוָה' 'מִכְוָה' רִיבָּה טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא מִכְוָה מִכְוָה הָא לָא רַבִּי רַחֲמָנָא מִכְוָה מִכְוָה גֶּחָלִים לָאו אֵשׁ נִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת וְגֶחָלִים שֶׁל מַתֶּכֶת לָאו אֵשׁ הוּא וְהָא גַּבֵּי בַּת כֹּהֵן דִּכְתִיב בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף וְאָמַר רַב מַתְנָה פְּתִילָה שֶׁל אֲבָר הָיוּ עוֹשִׂין לָהּ שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף תִּשָּׂרֵף לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מִן הָאֵשׁ וְכׇל שֶׁכֵּן אֵשׁ עַצְמָהּ וְנַקֵּיף לַהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְנִקְלַהּ אָתְיָא שְׂרֵיפָה שְׂרֵיפָה מִבְּנֵי אַהֲרֹן מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים וְנַעְבֵּיד לַהּ חַמֵּי הָאוּר מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר קְרָא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא רַב נַחְמָן גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי אָמְרִי אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה הֲוָה אָמֵינָא שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים לָאו שְׂרֵיפָה הִיא וְאִי מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן נַיפֵּושׁ לַהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת טוּבָא כִּי הֵיכִי דִּתְמוּת בַּעֲגָלָא קָא מַשְׁמַע לַן וְאֶלָּא 'בָּאֵשׁ' לְמָה לִי לְאַפּוֹקֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת אֵשׁ הוּא וְהָא גַּבֵּי פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים דִּכְתִיב בְּהוּ וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ וְתַנְיָא 'בָּאֵשׁ' וְלֹא בְּסִיד רוֹתֵחַ וְלֹא בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ אֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם כְּתִיב 'בָּאֵשׁ' וַהֲדַר 'תִּשָּׂרֵף' לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָאֵשׁ הָכָא כְּתִיב וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ לְבַסּוֹף אֵשׁ לְמֵימְרָא דְּאֵשׁ אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא הָתָם נָמֵי כְּתִיבָא שְׂרֵיפָה לְבַסּוֹף דִּכְתִיב רש"ילקיוהא דפירא. איגדו''ר טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע''פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו: הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה. שבלעו צלי הראשון: מנוקבת. עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל: לדברי האוסר. בפרק כל שעה [כו:] רבי אומר הפת אסורה: מהו. הכא אין שבח עצים בפת: צלי אש. קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא: אאש קפיד רחמנא. וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש: חתכו. לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני''ר בלע''ז: ברמץ. אפר רותח: גפסיס. מין סיד הוא: מניין. שנידון משום מכוה ולא משום שחין ואף על פי שמכוה ושחין שוין בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא היה מחמת האור אין מצטרפין בהכל שוחטין (חולין דף ח.) מפרש: פתילה של אבר. מתיכו וזורקו לתוך פיה: תשרף. כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק: וכ''ש אש. לשון קושיא הוא: בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים הוא. בסנהדרין (דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן: חמי האור. רותחין דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים: גזירה שוה. מבני אהרן למה לי תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה בעינן: אי לאו גזירה שוה הוה אמינא. על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וקרא שריפה אצרכה ואי משום דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה''א נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק גדול שתמות מהר: קא משמע לן. גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין: אלא באש למה לי. כיון דסופינו לרבות כל שריפות: אבר מעיקרו. שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש: וכל היכא דכתיב אש. וכתב נמי שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא בתמיה: הכא. כיון דכתיב שריפה ברישא ומשמע כל שריפות והדר כתב אש משמע דוקא אש קאמר: תוספותוגרפו ואפה בו את הפת מהו. תימה לריב''א מאי קבעי הא קתני סיפא בישלה ע''ג גחלים דברי הכל מותרת ואפי' למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו ותירץ ר''י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר''י כיון דהפת אסור כשאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א''כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא אסור הפת ופי' ר''י דאפילו כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ולא משמע כן בשמעתין וגם לא הוה שייך לפלוגי אי יש שבח עצים בפת אי לא ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר: אין לי אלא שנכוה באש מניין כו'. אע''ג דשחין ומכוה שוין לכל דבר דשחין ומכוה מטמאים בשבוע אחד בשיער לבן ובפשיון מ''מ נפקא מינה לענין צירוף דשחין ומכוה אין מצטרפין: נכוה בגחלת בגפסיס כו'. תימה מה בין גפסים רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא ביה והכא איצטריך סיד וגפסיס רותח ריבוייא אבל מאש לא הוה ידענא: הא לאו הכי גחלת לא איקרי אש. נראה לרשב''א דהוה מצי למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולא איצטריך לשנויי בע''א אלא משום לשון אחרון דלעיל מיהו תימה אמאי לא משני דרבי איירי בגחלים לוחשות והכא לא איצטריך לרבויי אלא עוממות דלא איקרי אש כדמוכח בסמוך וי''ל נהי דגחלת דקרא היינו עוממות סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות: באש תשרף לרבות כל שריפות. דתשרף ריבויא הוא דהוה מצי למיכתב באש תמות: למעוטי אבר מעיקרו. הקשה ה''ר יוסף נימא באש פרט תשרף כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי ואפילו אבר מעיקרו דלא דמי לפרט וי''ל דכלל דתשרף קאי אפרט כלומר במה תשרף באש הלכך לא מרבינן מתשרף אלא דומיא דאש דקאי עילויה והוי כלל הצריך לפרט דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פח:) דאין דנין אותו בכלל ופרט ריב''א. והקשה רבינו יעקב דאורלינ''ש אמאי איצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעינן ליה מדאיצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשורפה באבר מעיקרו דאי יכול לשורפה בו א''כ פשיטא דלא דחיא שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר''י דלא פירכא היא כלל דאיצטריך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאי לא תימא הכי תיקשי אמאי איצטריך קרא דלא דחי שבת כיון שיכול להרתיח פתילה של אבר מערב שבת: [ועיין תוס' יבמות ו: ד''ה טעמא]: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|