משום דהוי [שהם, שנידונים] תרומת הדשן ובגדי כהונה (ארבעה בגדי לבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים), שבשניהם יש הלכה מיוחדת שמועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, כשני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מסויים המיוחד להם, וכלל בידינו: כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה, אלא רואים אותם כמקרים יוצאי דופן, שאינם יכולים להיות בסיס לבנין אב למקרים אחרים.

ועדיין מקשים: הניחא לרבנן [דבר זה נוח לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים]: כי מה שנאמר: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג), מלמד שארבעת בגדי לבן שלבש הכהן הגדול ביום הכיפורים, שוב אינם ראויים לשימוש אחר ושטעונין גניזה.

אלא לר' דוסא, שאמר כי בגדי כהונה אלה ראוין הן לכהן הדיוט ואינן טעונים גניזה, ואין מועלים בהם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלשיטתו נותרה רק תרומת הדשן שיש בה הלכה זו שנעשתה מצותה ומועלים בה, ואין כאן איפוא שני כתובים, ומדוע לא נלמד ממנה בבנין אב לכל התורה?

ודוחים: אף על פי כן, משום דהוי [שהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד שאסורין בהנאה גם לאחר גמר מצותן, וכל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.

ומקשים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאמר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי אף שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בשני דינים אלה, ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. בתרומת הדשן נאמר: "ושמו" (ויקרא ו, ג) משמע: אותו ולא אחר. ובעגלה ערופה נאמר: "הערופה" (דברים כח, ז) לומר: בזו נוהג דין זה, ולא בדבר אחר.

ושואלים: והני תלתי קראי [ואותם שלושה כתובים] האמורים בדם שמהם למדים שאין מעילה בשיירי הדם היוצאים דרך האמה לנחל קדרון, כיון שלמדנו הלכה זו ממקורות אחרים — כתובים אלה למה לי?

ומשיבים: חד [כתוב אחד] מהם בא למעוטי [למעט] את הדם מאיסור נותר, שאם אכל דם שנותר לאחר זמן הקרבת הקרבן אין באכילתו עונש כרת של אכילת נותר, אלא חייב משום אכילת דם בלבד, וחד [וכתוב אחד] למעוטי [למעט אותו] ממעילה, שאין מועלין בו, וחד [וכתוב אחד] למעוטי [למעט אותו] מטומאה שאם אכל מן הדם בטומאה, אינו חייב אלא משום אכילת דם, אבל לא משום אכילת קדשים בטומאה.

אבל מדין פיגול לא צריך למעוטי קרא [למעטו הכתוב], שכבר יודעים אנו דבר זה ממקום אחר, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל קרבן שיש לו מתירין על ידי פעולה כלשהי, כגון זריקת הדם, או שיש קרבן אחר המכשיר אותו, בין שמתירין אותו על ידי זה לאכילת אדם, בין שמתירין אותו להקרבה למזבח קרבן כזה — חייבין עליו משום פיגול ואם אכל ממנו לאחר שנתפגל — חייב כרת. אבל המתיר עצמו — אין בו משום פיגול, ולכן דם עצמו שהרי מתיר הוא את הקרבנות לאכילה או להקרבה — אין בו דין פיגול.

א משנה כל מעשה יום הכפורים האמור במשנתנו, כבתורה — על הסדר הוא. ואם הקדים מעשה מאלה לחבירו — לא עשה כלום. הקדים והזה דם השעיר קודם לדם הפר — יחזור ויזה מדם השעיר לאחר שיזה מדם הפר, כדי שתהיה ההזאה כסדרה. ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים בקודש הקדשים נשפך הדם — ישחט פר או שעיר אחר ויביא דם אחר, ויחזור בתחילה ויעשה את כל העבודות מבפנים (בקודש הקדשים).

וכן אם נשפך הדם טרם סיימו את המתנות שבהיכל — יתחיל מחדש בעבודות ההיכל, וכן במתן הדם על גבי מזבח הזהב. לפי שכולן כפרה בפני עצמן, ולכן אין צורך לחזור ולעשות את כל סדר העבודה כולו מתחילתו אלא רק אותו חלק שלא נגמר. ואילו ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ממקום שפסק שבו נשפך הדם, משם הוא מתחיל, שלדעתם כל מתנה בעבודות אלה היא דבר בפני עצמו, ואין צורך לחזור על מה שנעשה כבר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל מעשה יום הכפורים האמור בתורה — על הסדר הוא. ואם הקדים מעשה לחבירו — לא עשה כלום. אמר ר' יהודה: אימתי נאמרו דברים אלה — בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים כגון ההקטרה ומתן הדמים שהם עיקר עבודת היום, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ כגון ההגרלה והוידוי אם הקדים מעשה לחבירו — מה שעשה עשוי ואינו צריך לחזור.

ואילו ר' נחמיה אומר: במה דברים אמורים שהסדר מעכב — בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין מבפנים בין מבחוץ. אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ שהם עבודת המקדש הרגילה ועבודת המוספים, אם שינה בהם את הסדר — מה שעשה עשוי. אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, והוא האמור: "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא טז, לד).