שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], וכיון שלא היה הקרבן ראוי עדיין להיקרב בפנים, לכן כששחטו בחוץ, אף ששחטו לשמו, אינו נחשב "כשחוטי חוץ".

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו] לרב חסדא, האם מקבל הוא את העיקרון של "הואיל"? כלומר: שמאחר ויכול להיווצר בעתיד מצב מסויים, דנים אנו כאילו מצב זה כבר קיים בפועל. שהרי אמר ששעירים של פנים ששחטם בחוץ לפני ההגרלה חייב עליהם, הואיל וראויים היו להקרב כקרבנות המוספים!

והאמר [והרי אמר] רב חסדא: קרבן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, שלא בערב פסח, אם שחטו לשמו כקרבן פסח — פטור, שהרי בכל ימות השנה אינו ראוי להקרב לשם פסח בפנים. ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים — חייב, שכל קרבן פסח שנשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו אלא לשם שלמים, הריהו נחשב כקרבן שלמים, וכיון שהוא ראוי להקרב כשלמים בפנים ושחטו בחוץ — חייב.

ומעירים: טעמא [הטעם] דווקא ששחטו במפורש שלא לשמו, הא סתמא [הרי סתם], אם לא היה מפרש דבר, היינו אומרים שלשמו הוא שוחטו ופטור. ואמאי [ומדוע]? לימא [שיאמר]: הואיל וראוי להקרב שלא לשמו בפנים, ואם כן, יש להתייחס לכך כאילו אכן הוקרב שלא לשמו וכיון שהוקרב בחוץ יהא חייב!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] בקרבן פסח בעי [צריך] שתהיה בשעת השחיטה עקירה משמו של הקרבן לשלא לשמו כדי להכשירו בפנים, וכל זמן שלא נעקר שמו אינו נחשב כראוי להקרב בפנים, אבל האי [זה] שעירים של פנים לא בעי [צריך] עקירה משמם, שהרי גם אם מקריבם בחוץ, לשם חטאת הוא מקריבם ועדיין שם חטאת עליהם, ויש לחייבו איפוא אף בלא הכלל של "הואיל".

רבה בר שימי מתני להו [היה שונה אותם] את שתי ההלכות הללו לא בשם רב חסדא אלא בשם רבה, וקשיא ליה [והיה קשה לו] מדברי רבה על דברי רבה. ומשני כדשנינן [ותירץ כמו שתירצנו] באותה דרך.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין ששחטו לשמו בין ששחטו שלא לשמו — פטור.

אמר רב דימי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] ר' ירמיה ושאלתיו: בשלמא [נניח] כשמקריב אותו בחוץ לשמו, הריהו פטור, דהא לא חזי ליה [שהרי אינו ראוי לו] להקרבה בפנים לשם פסח בשאר ימות השנה, וכל שאינו ראוי בפנים — אין עוברים עליו בחוץ. אלא אם שחטו שלא לשמו — אמאי [מדוע] פטור? הא חזי [הרי ראוי] להקריבו שלא לשמו בתורת שלמים בפנים, ומדוע נפטר איפוא על הקרבתו בחוץ?

ואמר לי ר' ירמיה בתשובה: כלל הוא כי עקירת שמו של קרבן חוץ למקדש לאו [אין] שמה עקירה, שאינה יכולה להיעשות אלא בתוכו, ומכיון ששחטו בחוץ, אף ששחטו שלא לשמו — אין במעשהו כל תוקף ואין זו נחשבת עקירה.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר נוסח אחר בשם ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו — חייב.

ותוהים: ואפילו לשמו חייב? והתנן [והרי שנינו במשנה] במסכת זבחים (קיב, ב): קרבן שהיה מחוסר זמן, כלומר: שלא היה ראוי להקרבה מפני גורם התלוי בזמן. בין שהיה מחוסר זמן בגופו כגון שהוא פחות מבן שמונה ימים, בין בבעלים,

ומבארים: ואיזהו מחוסר זמן בבעלים — כגון הזב והזבה והיולדת והמצורע

שהקריבו חטאתם ואשמם (=אשם מצורע) לפני הזמן הראוי להם (זב, זבה ומצורע — בתום ספירת שבעה, יולדת — במלאות ימי טהרתה), קרבנות אלה אם הקריבום בחוץ — פטורין, שמכיון שטרם הגיע זמנם אינם עולים לבעליהם לשם חובה, שהרי עדיין לא הגיע זמנם. ולנדבה אינם עולים, שהרי אין חטאת ואשם באין נדבה. אבל אם הקריבו עולותיהן ושלמיהן כיון שאינם קרבנות כפרה ממש, אלא הם כדורון לשמים, לכן אם הקריבום בחוץ — חייבין.

ואמר רב חלקיה בר טובי: לא שנו שהמקריב אשם שלא לשמו ועדיין לא הגיע זמנו בבעלים שפטור אלא שמקריב קרבן זה לשמו, אבל אם מקריב אותו שלא לשמו — חייב, כי אשם שהוקרב שלא לשמו מכל מקום הוא קרבן כשר.

ומדייק: לשמו מיהא [על כל פנים] אם שחטו הרי הוא פטור, אמאי [ומדוע]? נימא [ונאמר]: הואיל וראוין שלא לשמו בפנים, יהיו איפוא חייבים אף על הקרבתם בחוץ! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] באשם בעי [צריך] שתהא עקירה מפורשת מלהיות לשמו, כדי להכשירו. הכא [כאן] לגבי פסח כלל בידינו כי פסח בשאר ימות השנה — שלמים נינהו [הם], אף כשלא היתה אינו עקירה מפורשת.

ועוד בבעיה זו של הפסח ששחטו בחוץ שלא לשמו בשאר ימות השנה, רב אשי מתני [היה שונה] בהלכה זו: חייב כדאמרינן [כפי שאמרנו]. רב ירמיה מדפתי מתני [היה שונה]: פטור, וטעמו: קסבר [סבור היה]: פסח בשאר ימות השנה בעי [צריך] עקירה כדי שיחשב שלא לשמו, ועקירת חוץ לאו [אין] שמה עקירה. ופליגא [וחלוקה] הלכה זו על דברי רב חלקיה בר טובי, שהרי לדעתו עקירת חוץ שמה עקירה.

ב אמר מר [החכם]: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ, משהגריל עליהן — חייב על של שם, ופטור על של עזאזל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז ג-ד).