אי [או נאמר] מה קרבן חגיגה הוא מבעלי חיים, אף סוכה (הסכך) נמי [גם כן] בעלי חיים! ואין לנו איפוא ראיה מכאן לענין מהות הסכך.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אמר קרא [הכתוב]: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג), ופירשו חכמים כי בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, שמסככים בקשי השבלים ובענפי הגפנים, ומהם למדו דיני סכך בכללם.

ומקשים: ואימא [ואמור] שיעשו את הסכך מגורן עצמו ויקב עצמו, כלומר: שיסכך בשבלים עם התבואה ובענפי הגפן עם הענבים שעליהם ולא בפסולתם, והלא תבואה וענבים מקבלים טומאה כשאר אוכל! אמר ר' זירא: הלא לא נאמרו ענבים, אלא "יקב" שהוא היין כתיב [כתוב] כאן, ואי אפשר לסכך בו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מדוע לא נעשה סכך מיין? ואימא [ואמור] שנעשה סכך מיין קרוש הבא משניר (מן החרמון) שהוא דומה לעיגולי דבילה, וכיוון שיש בנמצא יין קרוש שאפשר לסכך בו, אין איפוא כל הוכחה מן הפסוק! ואכן אמר ר' זירא: הא מלתא הוה בידן [דבר זה היה בידינו] שדומה היה לנו שיש לנו ראייה מן המקרא, ואתא [ובא] ר' ירמיה ושדא ביה נרגא [והטיל בו גרזן, קצץ אותו], בכך שהזכיר את היין הבא משניר ובכך הפריך את ההוכחה שנראתה חזקה כל כך.

רב אשי אמר: בכל זאת אפשר לדייק מלשון הכתובים, בדרך זו: "מגרנך", כלומר: דבר הבא מן הגורן ולא גורן עצמו, "מיקבך" — ולא יקב עצמו, משמע שבפסולת גורן ויקב מדבר הכתוב.

רב חסדא אמר: מהכא [מכאן] מכתוב זה יש להביא הוכחה; שנאמר: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סוכות ככתוב" (נחמיה ח, טו) ומכאן אפשר ללמוד ממה נעשית סוכה.

כיוון שהובא כתוב זה שואלים: היינו [הרי זהו] "הדס", היינו [הרי זהו] "עץ עבות", שהרי אנו מזהים עץ עבות עם הדס, ולשם מה הכפילות! אמר רב חסדא: כך יש לפרש; ענפי הדס שוטה, שהוא הדס שאיננו ראוי למצות ארבעת המינים, מהם נוטלים לסוכה כדי שישמש כסכך, וענפי עץ עבות שהוא הדס מיוחד שעליו רוכבים זה על זה כעבותות (חבלים) ושרשראות, מהם נוטלים ללולב.

א משנה חבילי קש הקשורים בחבל, וכן חבילי עצים או חבילי זרדין (ענפים דקים) — אין מסככין בהן כאשר הם צרורים, כאשר יבואר. וכולן שהתירן, אם התיר את הקשר — כשרות לסיכוך. שאין הפגם בחומרים, אלא בכך שהם קשורים כאחד. וכולן אף בהיותם חבילות כשרות לדפנות לסוכה.

ב גמרא אמר ר' יעקב: שמעית מיניה [שמעתי ממנו] מר' יוחנן תרתי [שתיים], שתי הלכות בנושאים דומים בדיני סוכה; חדא [האחת] — הא [זו] בענין משנתנו, מדוע אין לסכך בחבילות, ואידך [והאחרת] בפירוש המשנה שנאמר בה: החוטט העושה חלל בתוך גדיש של תבואה לעשות לו על ידי כך סוכה, שמוציא חלק מן העומרים העומדים בתחתית הגדיש ובכך נוצר חלל המוקף ומכוסה בכל צידיו בתבואה ונראה כסוכה עם דפנות וסכך — אינה סוכה. ושמעתי מפי ר' יוחנן טעם לאיסורים הללו.

חדא [לגבי משנה אחת] היה הטעם: משום גזרת אוצר, שאף שסוכה כזו כשרה בעצם, בכל זאת גזרו חכמים שלא ישתמש בה, שמא יבוא להשתמש במחסן (אוצר) שיש לו כסוכה, ולא יעשה סוכה כראוי וכדינה. וחדא [ולגבי משנה אחת] היה הטעם משום שאמרה תורה: "תעשה" ומשמעו: ולא מן העשוי ומוכן כבר, שלא נעשה מעשה של הכנה ועשייה בסוכה זו. אולם ולא ידענא [ואינני יודע] כעת הי מינייהו [איזו מהן] אמר שטעמה משום אוצר והי מינייהו [ואיזו מהן] משום תעשה ולא מן העשוי.

אמר ר' ירמיה: ניחזי אנן [נראה אנחנו], כלומר: נעיין אנו בעצמנו ונמצא למה נתכוון ר' יוחנן. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מפני מה אמרו חכמים כי חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן — פעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו של עצים וקש על כתפו ומעלה את החבילה ומניחה על גבי סוכתו המשמשת כמחסן וכיוצא בזה כדי ליבשה, ונמלך עליה בהגיע חג הסוכות לסיכוך, להשתמש בסוכה זו ובחבילה שעליה למצות סוכה, והתורה אמרה "תעשה" — ולא מן העשוי. ומלשון ר' יוחנן מובן כי האיסור לסכך בחבילות מקורו בגזירה שמא ישתמש בחבילות שלא נעשו מעיקרן לשם מצות סוכה, ואין בו איסור מהותי. ומדהא [ומכיוון שמשנה זו] טעמה משום גזרת אוצר, אם כן הא [זו] המשנה האחרת בדין החוטט בגדיש אסורה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ושואלים: ור' יעקב עצמו משום מה לא יכול היה לפתור את בעייתו בדרך זו? ומסבירים: משום שהך [אותה] שמועה שנמסרה בשם ר' חייא בר אבא לא שמיע ליה [שמע אותה] וכיוון שלא ידע עליה לא יכול להכריע מדעת עצמו.

אמר רב אשי: עצם דבריו של ר' יוחנן תמוהים, שהוא מחלק בין שני טעמים אלה. אטו [וכי] חבילי קש וחבילי עצים משום גזרת אוצר איכא [יש] מקום לגזור, ומשום "תעשה ולא מן העשוי" ליכא [אין] מקום לגזור? והלא זהו הטעם הבסיסי לגזירת אוצר! ולהיפך: והחוטט בגדיש, משום תעשה ולא מן העשוי איכא [יש] מקום לאסור, ומשום גזרת אוצר ליכא [אין] מקום לגזור? אלא ודאי אין לחלק בין המשניות, ובשתיהן קיים אותו טעם עצמו.

ומעירים: ור' יוחנן אמר [היה יכול לומר] לך על קושיית רב אשי, שאין הדבר כן, לפי שיש שינוי סגנון בלשון המשנה; הכא דקתני [כאן במשנתנו בחבילי קש ששנה] "אין מסככין בהן", משמע כי לכתחלה הוא