מטה מטמאת חבילה, כלומר: בשלימותה, שמיטה שלימה שנגעה בדבר טמא נטמאת כולה, וכן מטהרת מן הטומאה בטבילה או בהזיה (מטומאת המת) כשהיא חבילה (בשלימותה), אבל לא כשהיא מפורקת, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: מיטה מטמאת אפילו כשהיא מפורקת לאברים וכמו כן אף מטהרת כשהיא מפורקת לאברים. ושאלו מאי ניהו [מה הם] איברים אלה? שהרי אם נשברה המיטה לחלקים שאינם משמשים לכלום, הריהי נטהרת בעצם שבירתה! אמר ר' חנן אמר רבי: מדובר פה בארוכה כלומר: במוטות הארוכים שהם חלק ממסגרת המיטה ושתי כרעים הצמודות להן, או בקצרה ושתי כרעים.

ושואלים: למאי חזיא [למה ראוי] חלק זה של המיטה שייחשב עדיין ככלי? ומשיבים: למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו [לסמוך אותם ארוכות המיטה לקיר ולשבת עליהם] אחר שיניח קרשים לכל אורכם ומשדא אשלי [ולתת חבלים] עליהם ולסרגם שתי וערב, ובכך היא נעשית ראויה לישיבה ושכיבה וחשובה ככלי.

א גופא, עתה שבים לדון בגופה של ההלכה שאמר ר' אמי בר טביומי: סככה בבלאי כלים פסולה. ושואלים: מאי [מה הם] בלאי כלים אלה? אמר אביי: מטלניות מטליות בד קטנות שאין בהן שלש על שלש אצבעות, דלא חזיין [שאינן ראויות] מפני קטנותן לשימוש לא לעניים ולא לעשירים.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי בר טביומי: מחצלת העשוייה ממיני עשב, כגון: של שיפא ושל גמי — שיריה, אף על פי שנפחתו מכשיעורה לענין קבלת טומאה ושוב אינם מטמאים בעצמם — מכל מקום אין מסככין בהן, ממש כשיטת ר' אמי.

ועוד אמרו שם: מחצלת הקנים, אם היתה גדולה, שאינה עשויה לשכב עליה, ואינה ראויה אלא לסכך — מסככין בה. קטנה, הראוייה אף לשכיבה ונחשבת ככלי — אין מסככין בה. ר' אליעזר אומר: אף היא המחצלת הגדולה נחשבת ככלי ומקבלת טומאה, ואין מסככין בה.

ב נאמר במשנה שהחוטט (העושה חור) בגדיש ועשה שם מעין סוכה אינה סוכה. אמר רב הונא: לא שנו שאינה סוכה, אלא כשאין שם בגדיש מתחילת עשייתו חלל בגובה טפח במשך (באורך) שבעה טפחים. אבל אם יש שם חלל טפח במשך שבעה, שעשה מתחילה כעין חלל קטן בפנים, ורק לאחר מכן עשה מעליו את הגדיש, כיון שאינו יוצר בחטיטתו דבר חדש אלא רק מרחיב ומגביה את הדפנות הקיימים — הרי זה סוכה כשרה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה — הרי זה סוכה. ויש לתהות: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה כי אינה סוכה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כשיטת רב הונא, שקיים אופן שאפשר לעשות חור בגדיש ושתהא סוכה כשרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איכא דרמי ליה מירמא [יש שהשליך אותה], כלומר: גרס שמועה זו בדרך הצגת סתירה בין הדברים. תנן [שנינו] במשנה: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה — אינה סוכה. והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי זו סוכה! אמר רב הונא: לא קשיא [אינו קשה], כאן — בשיש שם חלל טפח במשך שבעה טפחים. כאן בשאין שם חלל טפח במשך שבעה טפחים.

ג משנה המשלשל דפנות של הסוכה מלמעלה למטה, אם גבוה תחתית הדופן מן הארץ שלשה טפחים — הרי זו פסולה, שהרי עדיין יכולים בעלי חיים להכנס שם ואין דופן כזו נחשבת. אולם אם עושה דפנות ובונה אותם מלמטה למעלה, אם גבוה הדופן עצמו עשרה טפחים, אף אם אינו מגיע לגובה הסכך — הרי זו כשרה. ר' יוסי אומר: כשם שאם בונה מלמטה למעלה די בדופן שגובהה עשרה טפחים, כך אם משלשל את הדפנות מלמעלה למטה אם היו בגובה הדופן עשרה טפחים — הרי זו כשרה, כיון שדופן זו יש לה דין מחיצה גמורה לכל ענין.

ד גמרא ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] חכמים ור' יוסי? ומסבירים: מר [חכם זה, ר' יוסי] סבר כי מחיצה תלויה גם אם אינה מגיעה עד למטה מתרת ככל מחיצה, ומר [וחכם זה, החכמים בסתם משנה] סבר כי מחיצה תלויה אינה מתרת.

תנן התם [שנינו שם] במסכת עירובין: בור שהיה מצוי בין שתי חצרות שגדר מפרידה ביניהן ועוברת (תלויה) מעל פי הבור — אין ממלאין ממנו מן הבור מים בשבת, כיון שמי הבור אינן מחולקים על ידי מחיצה ושייכים לשתי החצירות, ואם אין עירוב ביניהן, השואב משם הרי הוא כמטלטל מחצר לחצר, אלא אם כן עשה לה לבור עצמו מחיצה עשרה טפחים להבדיל בין החלקים השייכים לכל חצר. בין שהיתה המחיצה מלמעלה ויורדת אל תוך המים בין מלמטה שהעמידה בתוך המים, בין בתוך אוגנו במקום אחר בחללו של הבור אף בלא שתיגע במים. שמחיצה כשרה הקבועה באחד מן המקומות הללו, יוצרת גבול בין שתי החצירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: