ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר חלל כמלא רוחב נסר — שמניח פסל (סכך כשר) ביניהם וכשרה.

ומעתה נברר: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאמר] כי סכך פסול בין באמצע בין מן הצד פוסל בארבע אמות, משום הכי [כך] סוכה זו כשרה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי באמצע נפסלת הסוכה בארבעה טפחים, אמאי [מדוע] אם כן הסוכה כשרה? והרי בכל נסר כזה יש כדי שיעור לפסול, ואם כן אין לסוכה כל הכשר!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכא [כאן] מדובר בסוכה דלא הויא [שאינה] אלא שמנה אמות מצומצמות עסקינן [עוסקים אנו], שהם בדיוק ארבעים ושמונה טפחים, והתחיל בהנחת הסכך מן הצדדים, ויהיב [והוא נותן] באופן זה: נסר בן ארבע טפחים ופסל במידה זהה ונסר ופסל ונסר ופסל מהאי גיסא [מצד זה, מצד אחד], כך שהמידה הכוללת מצד זה היא עשרים וארבע טפחים. ולאחר מכן הניח נסר ופסל ונסר ופסל ונסר ופסל מהאי גיסא [מצד זה, מהצד הנגדי], שאף מידתם הכוללת היא עשרים וארבעה טפחים, ועל ידי כך

דהוו להו [נמצא שיש להם] בסופו של דבר סוכה מסוככת כששני פסלין שהם ביחד שמונה טפחים צמודים זה לזה באמצע, ואיכא [ויש] הכשר סוכה באמצע וכל השאר אינו פסול לכל השיטות, בין לדעת האומר משום דופן עקומה, בין לדעת האומר משום סכך פסול, לא יפסול אלא בארבע אמות, שכיון שכאן יש פחות מארבע אמות, תהא הסוכה כשרה.

א אמר אביי: אויר (חלל) שלשה טפחים בסוכה גדולה (שהיא יתירה מן השיעור המצומצם של סוכה כשרה שהוא שבעה טפחים) ומיעטו לחלל זה, בין שמיעטו על ידי קנים שהם סכך כשר בין בשפודין ממתכת שהם סכך פסול — הוי [הרי זה] מיעוט ואין החלל פוסל עוד. שהלוא עתה שוב אין שיעור אויר הפוסל ולא די שיעור כדי לפסול בסכך פסול. אולם אם היה החלל בסוכה קטנה, אם מיעט את החלל בקנים, הוי [הרי זה] מיעוט וכשר. ואם מיעטו בשפודין, לא הוי [אינו] מיעוט ופסולה. שכיון שהסוכה כולה קטנה מאוד ויש בה שלושה טפחים שאין בהם הכשר סוכה, אין די בארבעת הטפחים האחרים כדי להחשיבה כסוכה כשרה, ואין החלל הזה נחשב כסתום.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים כשהיה חלל זה מן הצד, שאז ניתן לומר דין לבוד, שכל חלל הפחות משלושה טפחים נחשב כסתום. אבל אם היה החלל באמצע — פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: יש לבוד גם באמצע, ואף חלל פחות משלושה שם נחשב כאילו אינו; וחד [ואחד] מהם אמר: אין לבוד באמצע, וכל דבר שיש בו חלל באמצעו אין אומרים בו לבוד.

ומסבירים: מאי טעמיה דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאמר] כי יש לבוד באמצע — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קורה של הכשר מבוי היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר שכנגדו, וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל אחר ואינן נוגעות זו בזו, אף שהן מקבילות — אם היה הרווח בין הקורות או בין הקורה והכותל פחות משלשה טפחים, אינו צריך להביא קורה אחרת, לפי שאנו חושבים אותם כצמודים זה לזה. אולם אם היה הרווח שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת. ומכאן משמע שאפילו באמצע אומרים לבוד, שבפחות משלושה טפחים שתי הקורות נחשבות כצמודות זו לזו.

ושואלים: ואידך [והאחר] האומר שאין לבוד באמצע, הלא לכאורה ראיה גמורה היא מהכשר מבוי כנגד שיטתו! ומסבירים שהוא עונה על כך: שאני [שונות] הקורות שהם מדרבנן [מדברי סופרים], שכיון שכל איסור הטלטול במבוי והכשר המבוי בטלטול על ידי תיקון בקורה הוא מתקנת חכמים בלבד, לכן הקילו בו בכמה דברים, ואין מכאן ראיה לדינים אחרים.

מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאמר] כי אין לבוד באמצע — דתנן [שכן שנינו במשנה]: ארובה שבבית ובה פותח טפח, כלומר: שחללה טפח על טפח אם היתה טומאה (טומאת מת) בבית — כולו טמא כדין אהל המת, ומה שמונח כנגד הארובה — טהור, לפי שעל דבר זה אין הבית מאהיל. ואם היתה הטומאה מונחת כנגד הארובה, שנמצא שאין כיסוי אהל על הטומאה עצמה, כל הבית כולו טהור.

וכן הדין אם אין בארובה פותח טפח, טומאה בבית — מה שכנגד הארובה, טהור. ואם היתה הטומאה מונחת כנגד הארובה — כל הבית כולו טהור. והלא חלל הארובה אין בו אף טפח אחד, ואם אנו אומרים לבוד אף באמצע הרי חלל זה היה צריך להיחשב כסתום, וארובה זו היתה צריכה להתבטל ולהיחשב כחלק מן הבית. ומאחר ובכל זאת מתחשבים בחלל זה ורואים אותו כפתוח, משמע שאין דין לבוד באמצע.

ושואלים: ואידך [והאחר] מה עונה הוא להוכחה זו? ומשיבים: שאני [שונות] הלכות טומאה דהכי גמירי להו [שכך למודים במסורת אותן] וכולן הלכה למשה מסיני, ודיני אהל הטומאה מיוחדים הם בכל פרטיהם ואין ללמוד מהם להלכות אחרות.

ב דרש ר' יהודה בר אלעאי: בית שנפחת וסיכך על גביו — הרי זו סוכה כשרה. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: רבי פריש [פרש דבריך], כך פירש אבא: אם היה הריוח בין הכותל לפחת ארבע אמות — פסולה, פחות מארבע אמות — כשרה.

אגב סיפור זה, מביאים סיפור דומה בענין אחר. דרש ר' יהודה בר אלעאי: הדג הקרוי אברומא — שריא [מותר], אף על פי שדג זה קטן ביותר וכשהוא ניצוד ניצודים עמו דגים טמאים הדומים לו וקיים קושי בזיהויו. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: רבי, פריש [פרש דבריך], כך אמר אבא: אברומא של מקום פלוני שבנהרות שבו קיימים גם דגים טמאים — אסורה, ואילו של מקום פלוני שבנהרות שבו אין קיימים דגים טמאים — מותרת.

ומעירים: ודברים אלה כי הא [כמו זה] שאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא [אותם דגים קטנים של נהר בב מותרים]. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] התירם כולם ולא חשש לדגים טמאים? אילימא משום דרדיפי מיא [אם תאמר משום שהמים שם רדופים, זורמים בחזקה] והאי [וזה] הדג טמא, כיון דלית ליה [שאין לו] חוט השדרה לא מצי קאים [אינו יכול לעמוד] במים אלה והוא מושלך מתוכם, ולכן דגי נהר בב כולם כשרים. ואולם נימוק זה אינו נכון: והא קא חזינן דקאי [והרי רואים אנו שעומדים, קיימים] דגים טמאים גם בנהרות הזורמים בחזקה!

אלא משום דמליחי מיא [שמלוחים המים] בנהר בב והאי [וזה] הדג הטמא, כיון דלית ליה קילפי [שאין לו קשקשים] לא מצי קאי [אינו יכול לעמוד, להתקיים] במים מלוחים. ואף זה איננו נכון — והא קא חזינן דקאי [והרי רואים אנו שהוא עומד, קיים], אלא יש לומר שקבע עובדה נסיונית: משום דלא מרבה טינייהו [שאין מגדל הבוץ שלהם] דג טמא. שאין התנאים בנהר זה מתאימים לגידולם של דגים טמאים. אמר רבינא: והאידנא [ועכשיו] ששינתה המלכות ובנתה תעלות בין הנהרות, דשפכי [שנשפכים] נהר איתן ונהר גמדא להתם [לשם] ונהר בב שוב אינו כמו שהיה מתחילה ומים אחרים מעורבים בו ונשתנו תנאי המחיה בנהר זה, הרי אסירא [אסורה] הדגה של נהר זה ללא בדיקה מדוקדקת.

ג אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה; סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין (עמודים) בצידה הפתוח — כשרה. ואם אין לה פצימין, אביי אמר: כשרה, ורבא אמר: פסולה, ומסבירים את שיטותיהם; אביי אמר כשרה