ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין, משום שהם חוששים שמא יבקע נוד היין וישפך הכל לפני שיספיק להפריש בפועל ונמצא שותה טבל. הרי שר' מאיר הוא שאינו חושש לתקלה. שתארע לאחר מכן, ור' יהודה הוא החושש אף לבקיעת הנוד, וכל שכן למיתה!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את הגירסות ואמור שכך הסביר אביי: ר' מאיר חייש [חושש] למיתה, ור' יהודה לא חייש [חושש] למיתה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עשאה לבהמה דופן לסוכה, ר' מאיר פוסל מן הטעם שאמרנו, שהוא חושש למיתה, ור' יהודה מכשיר.

ושואלים: אם כן קשיא [קשה] לדברי ר' מאיר בענין סוכה שחושש למיתה, על דברי ר' מאיר לענין הפרשת מעשרות, שרואים שאינו חושש לתקלה מאוחרת בבקיעת הנוד! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' מאיר ולתרץ: מיתה שכיחא [מצויה], שהרי כל חי סופו למות, ואילו בקיעת הנוד לא שכיחא [אינה מצויה], כי אפשר דמסר ליה [שימסור אותו, את הנוד] לשומר שישמרנו שלא יבקע עד שיפריש ממנו.

ומקשים: הלא קשיא מדברי ר' יהודה בענין סוכה שאינו חושש למיתה על דברי ר' יהודה לענין מעשרות, שחושש לבקיעת הנוד!

ומתרצים: טעמא [הטעם] של ר' יהודה במעשרות לאו [האם לא] משום דחייש [שהוא חושש] לבקיעת הנוד, אלא משום דלית ליה [שאינו מקבל את העקרון] של "ברירה", שהרי דרך ההפרשה שהציע ר' מאיר מבוססת על הנחה עקרונית, שלאחר שהפריש מתברר שאותו חלק אותו הפריש היה תרומות ומעשרות ראויים מעיקרם. ואילו ר' יהודה אינו מקבל עיקרון זה, ולדעתו אין אומרים שלאחר מעשה יתברר מה מהותם של הדברים לפני כן.

ושואלים: וכי זהו הטעם? ולא חייש [חושש] ר' יהודה לבקיעת נוד? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה] של אותה ברייתא בענין מעשרות: אמרו לו חכמים לר' מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ואמר להו [להם] ר' מאיר לחכמים: איני חושש, ולכשיבקע הנוד תהיה זו בעיה. מכלל הדברים אתה למד דחייש [שחושש] ר' יהודה החולק על ר' מאיר לבקיעת הנוד!

ומתרצים: התם [שם] ר' יהודה הוא דקאמר [שאמר] לר' מאיר כך: לדידי [לשיטתי] כלשעצמי לית לי [אין לי, איני מקבל] את עקרון הברירה, ולכן אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות לאחר שתיית היין. אלא אף לדידך [לשיטתך] שיש ברירה אי אתה מודה שיש לחשוש שמא יבקע הנוד? אמר ליה [לו] ר' מאיר: לכשיבקע. כלומר: איני חושש לכך.

ומוסיפים לשאול: ולא חייש [חושש] ר' יהודה למיתה? והתנן [והרי שנינו] במשנה במסכת יומא, שאמרו חכמים: מכינים ממלא מקום לכהן הגדול ביום הכיפורים, ור' יהודה אומר: כיון שחייב הכהן הגדול שיהיה נשוי ביום הכיפורים אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. משמע שהוא חושש למיתה! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על אותה משנה, שאין היא מבטאה שיטה כללית, אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: מעלה עשו בכפרה לחשוש בה לדברים שאין חוששים להם בענין אחר.

א לאחר בירור זה של שיטות התנאים, חוזרים לדון בנושא הקודם. ושואלים: בין למאן דאמר [בין לדעת מי שאומר] שאין עושים מחיצה מבעלי חיים מפני הטעם שמא תמות הבהמה, בין למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שהטעם הוא שמא תברח, הלא מדבריהם נשמע כי מדאורייתא [מן התורה] מחיצה מעליא [מעולה, גמורה] היא, אלא רבנן הוא [חכמים הם] שגזרו בה, שמא תארע תקלה. אלא מעתה, לפי הסבר זה, לר' מאיר תטמא הבהמה שעשאוה גולל גם משום גולל לקבר, אלמה תנן [ומדוע שנינו] כי ר' יהודה מטמא בהמה שהעמיד אותה על גבי הקבר משום גולל, ור' מאיר מטהר. שאם לדעת ר' מאיר אין עושים זאת בבהמה אלא מפני חשש מוגדר שמא תמות, אולם מלכתחילה לכאורה אין כל חיסרון מהותי בעשייתה לגולל, ואם כן קשה מדוע לדבריו אין הטומאה חלה עליה?

אלא אמר רב אחא בר יעקב עלינו לדחות את כל מה שאמרנו קודם, ולומר: קסבר [סבור] ר' מאיר: כל מחיצה שעומדת באמצעות רוח בלבד, שאין לה חיזוק חיצוני, אלא עומדת רק על דבר שאיננו נתפס במישוש (כדבר חי העומד ברוח חיים) — אינה מחיצה, ולשיטה זו, בהמה אינה חשובה מחיצה מעצם מהותה. איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת קצת, אמר רב אחא בר יעקב: קסבר ר' מאיר כל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם — אינה מחיצה.

ושואלים מאי בינייהו [מהו ההבדל המעשי ביניהם], בין שתי הלשונות הללו בדברי רב אחא בר יעקב? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דאוקמה [שהעמיד אותה] את המחיצה בנוד התפוח ברוח, שנפחו ומילאו אויר. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי מחיצה שאינה עומדת אלא ברוח, אינה מחיצה — הרי אף מחיצה זו עומדת ברוח ופסולה היא, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאינה עשויה בידי אדם פסולה —