א תניא [שנינו] בברייתא במסכת דרך ארץ, אמר ר' עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע, שהיה רבו, לבית הכסא, ולמדתי ממנו, מהתבוננות בהנהגתו שם, שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין (מתפשטים) מעומד אלא מיושב מתוך צניעות, ולמדתי שאין מקנחין ביד ימין אלא בשמאל. אמר ליה [לו] בן עזאי תלמידו של ר' עקיבא: עד כאן העזת פניך ברבך להתבונן כל כך?! אמר ליה [לו]: תורה היא, וללמוד אני צריך.

וכעין זה תניא [שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר ר' עקיבא לבית הכסא, ולמדתי ממנו, מהתבוננות בהנהגתו שם, שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו ר' יהודה: וכי עד כאן העזת פניך ברבך?! אמר לו: תורה היא, וללמוד אני צריך.

וכעין זה מסופר שרב כהנא על, גנא תותיה פורייה [נכנס, ושכב תחת מיטתו] של רב. שמעיה [שמע אותו] את רב שהוא שח עם אשתו, ושחק עמה, ועשה צרכיו (שימש מטתו). אמר ליה [לו] רב כהנא לרב: דמי פומיה [דומה פיו] של אבא, רב, כמי שלא שריף תבשילא [אכל תבשיל], שנראה שהוא מתנהג בחמדנות. אמר ליה [לו]: כהנא, הכא את [כאן אתה]? פוק, דלאו ארח ארעא [צא, שאין זה דרך ארץ]. אמר לו רב כהנא: תורה היא, וללמוד אני צריך.

ב ושואלים: מפני מה אין מקנחין ביד ימין אלא בשמאל? אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין, וכפי שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב). רבה בר בר חנה אמר: הטעם הוא מפני שהיא, יד ימין קרובה לפה. שהאדם רגיל להשתמש בה לאכילה. ור' שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה את התפילין על ידו השמאלית. ורב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה, שבשעה שקורא בתורה הוא מחווה בידו ומוליך אותה לפי טעם הנגינה.

ומעירים כי דברים אלה הם כתנאי [כמחלוקת תנאים] שכבר עסקו בענין דומה. ששנינו, ר' אליעזר אומר: הקינוח ביד ימין אסור מפני שאוכל בה. ר' יהושע אומר: מפני שכותב בה. ר' עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה.

אמר ר' תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים — מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. ויש אומרים שאף חלומותיו מיושבים עליו.

מסופר: ההוא [אותו] בית הכסא דהוה [שהיה] בעיר טבריא (טבריה), כי הוו עיילי ביה בי תרי [כאשר היו נכנסים בו שניים] — אפילו ביממא [ביום] מתזקי [היו ניזוקים] על ידי השדים. ואילו כאשר ר' אמי ור' אסי הוו עיילי ביה חד וחד לחודיה [היו נכנסים בו כל אחד ואחד לבדו] — ולא מתזקי [היו ניזוקים]. אמרי להו רבנן [אמרו להם חכמים]: וכי לא מסתפיתו [אין אתם מפחדים]? אמרי להו [אמרו להם] ר' אמי ור' אסי: אנן קבלה גמירינן [אנחנו, למודים אנו בקבלה] כי קבלה של בית הכסא — לנהוג שם בצניעותא ושתיקותא [בצניעות ושתיקה]. קבלה דיסורי [של יסורים] — שתיקותא ומבעי רחמי [שתיקה ובקשת רחמים].

וכיון שמחשש המזיקים בבית הכסא דאגו רבים, מסופר כי אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה [מגדלת היתה אומנתו טלה שיכנס עמו] לבית הכסא, כדי שלא יהיה שם לבדו. ושואלים: ולרביא ליה גדיא, [ושתגדל לו גדי]! ומשיבים: שעיר בשעיר מיחלף [מתחלף], מאחר שגם השד וגם הגדי נקראים "שעיר" חששו להכניס אותו במקום המזיקים.

ואילו רבא, מקמי דהוה רישא [לפני שהיה ראש ישיבה], מקרקשא ליה [היתה מקשקשת לו] בת רב חסדא, אשתו, אמגוזא בלקנא [אגוז בתוך ספל]. בתר [אחרי] שמלך, נעשה ראש ישיבה, והיה צריך יותר שימור מפני חשיבותו, עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה [עשתה לו חלון מול המקום בו היה נפנה לצרכיו, והיתה מניחה יד על ראשו].

ג בענין זה אמר עולא: אחורי הגדר — נפנה מיד, ואינו צריך להתרחק מבני אדם. ובבקעה, בשדה פתוח, צריך להתרחק כל זמן (עד) שמתעטש משמיע קול הפחה ואין חברו שומע. איסי בר נתן מתני הכי [שנה כך]: אחורי הגדר יש להתרחק כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע, ובבקעה — כל זמן שאין חברו רואהו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה בטהרות: הפועלים שהם בדרך כלל עמי הארץ ואינם נזהרים כראוי בדיני טהרה, יוצאין מפתח בית הבד, ונפנין לאחורי הגדר, והן טהורין, ואין לחשוש שמא נטמאו בינתיים. והרי שאין צורך להתרחק יותר!

ומשיבים: בטהרות הקלו, כלומר, כדי לשמור את הטהרות, הקלו בהלכות בית הכסא ולא הצריכו להתרחק.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כמה ירחקו הפועלים ויהיו הפירות והשמן טהורין — כדי שיהא רואהו, והרי זה בניגוד לדברי איסי בר נתן המחייב להתרחק יותר משיעור ראיה! ומשיבים: שאני [שונים] הם אוכלי טהרות, דאקילו בהו רבנן [שהקלו בהם חכמים].

רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] "כל זמן שאין חברו רואה" דקאמר [שאמר] איסי בר נתן — כל זמן שאין חברו רואה את פרועו כלומר, את עירומו, אבל לדידיה חזי ליה [אותו עצמו הוא רואה].

מסופר: ההוא ספדנא דנחית קמיה [ספדן אחד שירד להספיד אדם חשוב לפני] רב נחמן, ואמר על הנפטר: "האי [אדם זה] צנוע באורחותיו הוה [היה] ". אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי את עיילת בהדיה [אתה נכנסת אתו] לבית הכסא וידעת אי [אם] צנוע הוא אי [אם] לא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין קורין (קוראים) "צנוע" אלא למי שצנוע בבית הכסא, אף כשאין שם אדם אחר.

ושואלים: ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה] שהעמיד את הדברים במקרה זה על דיוקם? ומשיבים: משום דתניא [ששנינו בברייתא]: כשם שנפרעין מן המתים על עוונות שעשו בחייהם כך נפרעין מן הספדנין המייחסים למתים מעלות שלא היו בהם, וכן מן העונין אחריהן אחרי הספדנים, המסכימים לשמוע דברים אלה.

ד תנו רבנן שנו חכמים] בברייתא: איזהו צנוע — זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום, שמתרחק כשנפנה בלילה כמו שמתרחק ביום.

ומקשים: איני [וכן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו להפנות שחרית וערבית בשעות החושך, כדי שלא יהא צריך להתרחק! ותו [ועוד], הרי ידוע שרבא ביממא הוה אזיל [ביום היה הולך] ומתרחק עד מיל מחוץ לעיר, ובליליא אמר ליה לשמעיה [ובלילה היה אומר לשמשו]: פנו לי דוכתא ברחובא דמתא [מקום ברחוב העיר]. וכן ידוע שאמר ליה [לו] ר' זירא לשמעיה [לשמשו]: חזי מאן דאיכא [ראה מי נמצא] אחורי בית חבריא [החברים], בית המדרש, דבעינא למפני [שרוצה אני להפנות], הרי שאף חכמים אלה לא נפנו בלילה במקום שנפנו ביום! אלא אימא [אמור] וגרוס כך: כדרך שנפנה ביום, כלומר, שנוהג הוא בפשיטת בגדו וכיוצא בזה באותה מדת צניעות.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהגרסה נשארת כמות שהיא, לא נצרכה לומר דבר זה אלא למקרה שיש שם קרן זוית, שאם יש קרן זוית להסתר בה — צריך הוא ללכת לשם בלילה כמו ביום.

גופא [לגוף] הדברים שנינו שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ראוי שינהיג אדם את עצמו להפנות שחרית, מוקדם בבוקר, וערבית, מאוחר בערב, כדי שלא יהא צריך להתרחק.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בן עזאי אומר: השכם בבוקר וצא להפנות, הערב וצא, כדי שלא תתרחק. ועוד אמר: משמש תחילה בפי הטבעת לסייע בפתיחת הנקבים, ואחר כך שב, ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש — אפילו עושין כשפים במקום רחוק כמו אספמיא, באין עליו הכשפים.

ואומרים: ואי אנשי ויתיב [ואם שכח והתיישב] ואחר כך משמש, מאי תקנתיה [מה תקנתו]? — כי קאי, לימא הכי [כאשר הוא נעמד, יאמר כך], לחש זה: "לא לי לא לי לא תחים ולא תחתים (שהם מיני כשפים הקשורים לכך) לא הני [הועילו] ולא מהני [יועילו], לא חרשי דחרשא [כשפי מכשף] ולא חרשי דחרשתא [כשפי מכשפת] ".