א משנה בארבעה פרקים (זמנים) בשנה העולם נידון: בפסח נידון העולם על התבואה, בעצרת (חג השבועות) נידון על פירות האילן של השנה, בראש השנה — כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו), ובחג הסוכות נידונין על המים של גשמי השנה הבאה.

ב גמרא נאמר במשנה שבפסח נידונים על התבואה, ושואלים: הי [איזו] תבואה? אילימא הא [אם נאמר זאת] התבואה דקיימא [שעומדת עכשיו] בשיבוליה ועומדת להיקצר מפסח עד שבועות, כל הני הרפתקי דעדו עלה [כל אותן הרפתקאות שבאו עליה] בגשמים ובמזיקים במשך כל החורף אימת איתדון [מתי נדונו עליה]? אלא צריך לומר שמדובר בתבואה דמזדרעא [העתידה להזרע] בשנה הבאה.

ועוד שואלים: למימרא [האם לומר] דחד דינא מתדנא [בדין אחד היא נידונת] ולא יותר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: תבואה שאירע בה קרי (מאורע, מכשול) או אונס, אם אירע זה קודם הפסח — נידונית לשעבר בדין שהיה בשנה שעברה, ואם אירע בה לאחר הפסח — נידונית להבא. וכן אדם שאירע בו קרי או אונס, אם היה זה קודם יום הכפורים — נידון לשעבר בראש השנה של השנה שעברה, לאחר יום הכפורים נידון להבא. ואם כן, הרי שאותה תבואה עצמה נידונה פעמיים גם לפני פסח וגם לאחר הפסח.

אמר רבא: שמע מינה [למד מכאן] כי תרי דיני מתדנא [בשני דינים נידונת] מזריעתה עד הפסח, ומפסח עד לקציר. אמר אביי: הלכך [משום כך], נלמד מכאן: כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא [כאשר רואה אדם שמצליח הזרע האפיל], כלומר, אותם צמחים שזורעים עוד בתחילת החורף והם מגיעים להבשלה רק באביב או בקיץ — ליקדים וליזרע חרפא [שיקדים ויזרע זרע בכיר הממהר לצמוח] כגון שעורה, שאפשר לזרוע בסוף החורף ותצמח עד לאחרי פסח. והטעם — דעד דמטי למדייניה קדים סליק [שעד שיבואו לדונו בפסח הבא מקדים ועולה] ואף יצליח בגידולו, שהרי כבר יודע הוא שנידון באותה שנה לטובה.

ב לגופה של המשנה שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו זו] שהרי היא לא כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' נתן.

[שכן שנינו בתוספתא]: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו: בפסח נחתם הדין על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג הסוכות הם נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

ר' יוסי אומר: אדם נידון בכל יום ולאו דווקא פעם אחת בשנה, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים" (איוב ז, יח), כלומר, שבכל בוקר יש פקידה ודיון. ר' נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו" (איוב ז, יח).

וכי תימא [ואם תאמר]: לעולם משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, וכי קתני מתניתין [וכאשר שנויה משנתנו] הרי היא לענין גזר הדין ("חתימה") ולא לעיקר הדין, שהוא אכן נעשה לכולם בראש השנה, אי הכי [אם כך] — קשיא [קשה] מענין אדם, שהיה צריך להוסיף שביום הכפורים נידון האדם!

אמר רבא: האי תנא [תנא זה] של משנתנו הוא תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל היא, דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. וכי קתני מתניתין [וכאשר שנויה משנתנו], הריהי שנויה על תחלת הדין, שאדם נידון בראש השנה.

אמר רב חסדא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי? על שאלה זו תוהים: מה מקום לחפש את טעמו, הלא כדקאמר טעמיה [כפי שאמר את טעמו]: "ותפקדנו לבקרים"! ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו]: אם הסתמך ר' יוסי על פסוק זה — מאי טעמא [מה טעם, מדוע] לא אמר כר' נתן שאדם נידון בכל שעה? ואם תאמר שהוא סבור ש"לרגעים תבחננו" אינו ראיה כי בחינה עיוני בעלמא [עיון בלבד] היא ולא משפט ממש — אם כן באותו אופן יש לומר כי פקידה נמי עיוני בעלמא [גם כן עיון בלבד] היא, ואם כן אין הוכחה גמורה מכתוב זה.

אלא אמר רב חסדא: טעמיה [טעמו] של ר' יוסי מהכא [מכאן] מכתוב אחר, שנאמר: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א' ח, נט), משמע שבכל יום נידון העולם. ועל אותו פסוק

אמר רב חסדא: כאשר מלך וצבור באין לדין שמים — מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: "לעשות משפט עבדו" ואחר כך "ומשפט עמו ישראל". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי [אין זה דרך ארץ שישב המלך מבחוץ], וימתין לאחרים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מוטב שידון המלך לבדו מקמי דליפוש [מלפני שירבה] חרון אף על חטאי העם, שמא יצא דינו לזכות.

אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי [כשיטת מי מתפללים אנו עכשיו על חולים וסובלי יסורים] בכל יום כשאדם חולה, כמאן [כמי] — כשיטת ר' יוסי, שכיון שלדעתו אדם נידון בכל יום, אם כן יש טעם להתפלל בכל יום ולשנות את דינו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם עושים אנו זאת אפילו כרבנן [כשיטת חכמים] שאדם נידון פעם אחת בשנה, אולם מנהגנו הוא על פי דברי ר' יצחק שאמר ר' יצחק: יפה צעקה לאדם שיתפלל ויצעק לה' בין קודם גזר דין של מעלה בין לאחר גזר דין.

ג תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח — מפני שהפסח זמן תבואה הוא, שאז מתחיל עיקר הקציר, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה התורה הביאו שתי הלחם בעצרת (חג השבועות) — מפני שעצרת זמן התחלת בישול פירות האילן הוא, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ומפני מה אמרה התורה נסכו מים בחג (הסוכות) — אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה המתחילים לאחר חג הסוכות. ואמרו לפני בראש השנה בתפילה מלכיות זכרונות ושופרות. וטעמו של דבר: מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה עולה הזכרון — בשופר.

בשיטה דומה אמר ר' אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם שנשחט תמורתו איל, ומעלה אני עליכם כאילו אתם עקדתם עצמכם לפני.

אמר ר' יצחק: למה תוקעין בראש השנה? על שאלה זו תוהים: למה תוקעין?! רחמנא אמר [התורה אמרה] תקעו! אלא השאלה היא: למה מריעין? ושוב תוהים: מריעין?! רחמנא אמר [התורה אמרה] "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד) משמע שיום זה צריך להריע בו; אלא כך היתה השאלה — על מנהג ישראל שאינו מפורש בתורה: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין לפני תפילת שמונה עשרה,